עברית

מעשיה על איש עשיר שנהג להגזים

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

סוחר אחד, מוסלמי, אלוהים הִשפיע עליו רוב טובה, נכסים ו..., ואולם-אורחים התקין, [שאֵליו] באים רֵעיו בלילה. מה טֶבע יש לו? מַגזים. בנוֹ נבוֹן, אינו יכול לסבול זאת. אמר לו: אבי, הגזמה זו על-שום-מה... אתה מגזים? אמר לו: אני רגיל. מה אעשה? אינני יכול. הַסבר לי מה אעשׂה. אמר לו: אתה תגזים – אני אשתעל, ו[אז] תדע [שהגזמת], ותקן עצמך. טוב. בא וישב באולם-האורחים, התחיל לספר ולומר: "בניתי מסגד, בית-אלוהים, ואני עושה צריח, אלפיים מטר גובהו". אלפיים מטר – כמה [גבוהים הם] מעל לעננים! השתעל הבן. בידו [של האב] מחרוזת. אמר: "זה באורך המחרוזת". גם [עכשיו] השתעל הבן. אמר לו [אביו]: בן פלונית [=בן זונה]! (על בנוֹ) אני אומר אלפיים מטר, אתה משתעל לפני הקהל; אני אומר באורך המחרוזת, אתה משתעל; הלוא תגיד לי מה עלַי לומר?

תמליל: 

פַדּّ וֵיחִדּ תַּאגִ'ר, מִסְלִם, אַלַّה טֵעִינוּ, מְלַאכּ ו... וִמְסַוִّי דִּוַאן (i) יְג'וֹן רַבְּעוּ בִּלֵّיל. אַَש-בִּנוּ (i) טַבְּע? יְבַּאלִע'. אִבְּנוּ עַאקִל, מַא קַיִّתְּחִמַّלַה. גַּלַّה: אַבּוּיַא, הַל לִמְבַּאלְעַ'ה לֻוֵש... דַּתְּבַּאלִע'? גַּלַّה: מִתְּעַלִّם. שַסַוִّי? מַאגְּדַּר. פַהִّמְנִי שַסַוִّי. גַּלַّה: אִנְתַּה רַח תְּבַּאלִע', אַאנִי אַגֻּחّ, וִנְתַּה סַיְסִיר עִנְדַּכּ מַעְלוּם וְעַדִּّל נַפְסַכּ. זֵין. גַ'א קַעַדּ בִּדִּّוַאן (דִּ=i) קַיִّחְכִּי ק...Read more

סיפור עם על סוחר שהתיידד עם מלאך המוות

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

סוחר אחד התיידד עם מלאך-המוות. כל פעם, מדי פעם בפעם, היה בא מלאך-המוות אליו ומספרים סיפורי מעשׂיות ומשׂוחחים. נעשׂו ידידי נפש. הסוחר הזה שאל אותו, אמר לו: מתַי אמוּת? אמר לו: זאת אין אני רשאי לומר. אמר לו: אמור לי לפחות באיזו שנה. אמר לו: בסדר, באיזו שנה יכול אני לומר. אמר לו: בשנה פלונית. חלפו שנים. נותרה לו תקופה קצרה עד לבואה של השנה ההיא, שקבע לו אותה. מכר את הרכוש, אסף את הכסף והעביר אותו לסין. סין [יש בה] שבע מאות  מיליון [תושבים]. אמר, איפה יוכל למצוא אותו?! ופתח חנות של מלבין [כלי נחושת]. הוא אינו נזקק [לכסף], מיליונים יש לו. אמר, כדי שלא יכיר אותו. הוא גם נעשׂה מלבין, ו[גם] כל סיר שמביאים לו היה מפייח פניו בסיר. נעשׂו פניו שחורות לגמרי. הגיע המועד של אותה שנה, בא [מלאך-המוות]. אמר לו [הסוחר]: הא?! אמר לו: למה, למה הולך הוא בפנים שחורות? הלוא מוטב היה אילוּ הלך [לשמַיִם] בפנים לבנות והיו מקדמים את פניו [בכבוד]! אבל כך?! צָבַע את פניו והשחירן ויֵלֵך [לשמַיִם] בפנים שחורות?! נטל [מלאך המוות] את נפשו, והוא [הסוחר] בפנים שחורות.

תמליל: 

פַדּّ וֵיחִדּ תַּאגִ'ר תְּצַאדַּק וַיַّא עִזְעַ'יִיל. כִּלّ וַקְתּ, בֵּין וַקְתּ לִוַקְתּ, יִגִ'י עִזְעַ'יִיל לֵינוּ, וִיסֹלְפוֹן וְיִחְכּוֹן. סַאע'וּ מְחִבִּّין. הַאדַ'א תַּّאגִ'ר סְאַלוּ, קַלّוּ: אֵימְתַּא אַמוּתּ? קַלّוּ: הַאיִי מַא מְרַחַّ'ץ אַקוּלַה. קַלّוּ: קִלִّי בַּארִי בֵּיִّי סַנַה. קַלّוּ: מַא יְחַ'אלִף, בֵּיִّי סַנַה אַקְדַּע' אַקוּל. קַלّוּ: בִּפְלַאן סַנַה. מַשִתּ אִיַّאם. בִּעַّדְּלוּ מֻדַּّה קְלִילִי תִּגִ'י הַדִ'יכּ סַّנַה לִוְעַדְּלוּ בִּיַה (<בִיהַ)....Read more

מעשיה על הזקן שהוריש את כל רכושו בחייו

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה איש אחד סוחר יהודי [ש]הזדקן. אמר, את הכסף הזה [שלו] יחלק לילדיו מעכשיו. חילק כל מה שיש לו, מרכוש עד כסף ועד סחורה. את הכול חילק. אלה, לאחר מכן, הילדים, לא שׂמו לב אליו אחרי שלקחו את הכסף. הורידו אותו ליד שער הבית, הושיבו אותו, פרסו לו מחצלת וישב, ומחייתו דלה. מה  הוא יכול לעשׂות? הכסף כבר ניתן. אחר-כך עבר חברו, סוחר, ראה אותו שמצבו רע מאוד, מישיבתו ועד מחייתו, דל מאוד. אמר לו: מדוע [אתה] במצב זה? אמר לו: כבר נעשׂה. חילקתי [לילדַי] את הכסף, לקחו אותו וזרקוּני. אמר לו: "אני אמצא לזה פתרון. אמוֹר להם, יש לי סחורה, שלך, (מונחת) מופקדת אצלי, סחורות. [אמור להם:] אחרי מותי לכוּ קחוּ אותה. אבל עכשיו התקשרו אִתו ותוודאו זאת. ארגזים מסומנים בשמי, שלי". הסוחר לימד את זה שהתרושש, שכך וכך יאמר. אלה [הילדים] באו אליו [לאביהם] לבית. אמר להם: יש לי סחורות. אני חושש שאמוּת ולא תדעו עליהן. אצל סוחר פלוני הן מונחות. אחרי מותי תלכו ותִקחו אותן. אלה אמרו [בינם לבין עצמם]: כל כך עשיר הוא אבינו? אז מדוע יושב הוא בצורה כזאת? קמו והעלו אותו למעלה, לחדר. משרתת העמידו לרשותו, טיפול יפה [ניתן לו], וכל מה שהוא רוצה. חיים נפלאים החל לחיות. אחר-כך עברו ימים, [האב] נפטר. הלכו [הילדים] אליו, אל הסוחר, אחרֵי... ישבו עליו שבעה, לפי כל הכללים, וכבוד עשׂו לו בכול. כבוד עשׂו לו הן בחייו והן במותו, הכול. הלוא ירושה עוד יש להם [לקבל]. הלכו אל הסוחר ואמרו לו: "את הסחורה תן לנו (היה זה כבר אחרי השבעה), באנו לקבל אותה". אמר להם: "כן. יש לו עשׂרים ארגזים (ארגזים היו), והסימון שלו [עליהם]  ותקחו לכם אותם. פִתחו אותם, רְאו אותם וקְחו לכם אותם". אלה פתחו [ארגז] אחד, ראו שהוא מלא עפר ואבנים, ומוט נעוץ באמצעיתו של הארגז, בתוכו. ועל המוט  מודבק פתק. ובפתק כתוב לאמוֹר: מוט זה [יינָעץ]  באשתו של המחַלק בחייו רכושו. פתחו את השני – אותו דבר. וכך... פתחו שלושה ארבעה ארגזים, ראו שבכולם עפר ואבנים, ומוט נעוץ בהם, ועל כל אחד יש פתק, וכך הוא אומר: מוט זה [יינָעץ] באשתו של המחַלק בחייו רכושו. אלה קמו וברחו והלכו להם. נהיו עפר ואפר בעיני התושבים, בעיני [כל] האנשים, [כי שמעו] כיצד בגדו כך באביהם, וכו'. וסוחר זה, חברו, אשר הצילוֹ, גרם להם שיוציאו עליו כספים, ויחיה יפה, עד לסוף.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ תַּאגִ'ר יְהוּדִּי, כַּבַּע' בִּסִّןّ. קַאל הַלִّפְלוּס יְקִסִّמַה לִוְלַאדּוּ מְנִَסַّעַה. קִסַّמַה אַש יִמְלִכּ, מִן מִלְכּ אִלַא (i) פְלוּס אִלַא (i) מַאל, כִּَלִّתַּה קִסַّמַה. הַד'וֹלִי מִן בַּעְדֵּין, לוּלַאדּ, מַא דַּע'וֹלוּ בַּאל, עִקִבּ מַא-אַחְ'דֻ'וַה לִפְלוּס. נִזְّלוֹנוּ צוֹבּ בַּאבּ לְחוֹש, קִעְّדּוֹנוּ פִעְ'שוֹלוּ חְצִיע' וְקַעַדּ, וְעִשִתּוּ (עִ=i) דַ'לִילִי. הַאדַ'א אַَשִסַוִّי? לִפְלוּס נְטַעִתּ. מִן בַּעְדֵּין מַשַא צַדִּיקוּ, תַּאגִ'...Read more

מעשיה על הסוחר היהודי והקונה המוסלמי

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
משתתפים בשיחה: 
דוד צמח
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה איש אחד בבגדאד באותם ימי הגאוּת של חיי המסחר (אתה לא היית [אז] בבגדאד), סוחר-בדים ומוכר סחורות. התיידד עם מוסלמי אחד, שהיה בא לקנות ממנו, והסוחר מביא לו את הסחורה ביום שישי. הוא שב וקנה ממנו, למשל, בעשׂרים לירות. חזר פעם שנייה... (היה מביא לו את הסחורה בלי לבקש קבלה) [וקנה] בחמישים לירות. וכך... הגיע אִתו עד למאה לירות. בָטח בו. [כאשר] הגיע [החוב] למאה לירות, [ו]הטעין את הסחורה, הכחיש המוסלמי [את החוב]. אמר לו: "נתתי לך". "נתתי לך! לא נתתי לך!" והדבר הגיע ל[ויכוח סוער של] דברי הבל.  הלך היהודי ותבע אותו לדין. באו וניגשו לבית-המשפט, המוסלמי והיהודי. השופט אמר לו למוסלמי: "[האם אתה מודה כי] אתה חייב מאה לירות ליהודי?" אמר לו: "הלוא נתתי לו אותן!". אמר לו: "תישבע?". אמר לו: "[נשבע אני] בשבע הדיברות  שנתתי לו אותן". [השופט] פנה ליהודי ואמר לו: "הוא אומר, שנתן לך אותן". אמר לו: "בבקשה ממך, הוי כבוד השופט! אם מדיברות אלוהים גנב אדם זה שלוש, מה אתה מצפה ממנו? (דוד צמח: את העשׂר עשה שבע). את העשׂר... האם יש אחד, שאיננו יודע שהן עשׂר דיברות?' את העשׂר עשׂה שבע. צחק השופט, התפקע מצחוק. בסופו של דבר הצליחה התביעה. זכה בה לבסוף היהודי לאחר מכן. הלוא היו תהפוכות בדיבור, וזכה בה היהודי. זו [היתה] מעשייה.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ (אִ)בִּّעְ'דַּאדּ (<בְּ-בִּעְ'דַּאדּ) בַּאיִי אִיַّאם לְהוֹסַה מַל בֵּיע וְשִעִ'י (אִנְתַּה מַא כִּנְתּ בִּّעְ'דַּאדּ), וֵיחִדּ בִּנְדַּרְצִ'י וְקַיְבִּיע אַמְוַאל. תְּצַאדַּק וַיַّא וֵיחִדּ מִסְלִם, יִגִ'י יִשְתַּעִ'י מִן עִנְדּוּ וִיגִ'בִּלְיַَא (גִ'=i) יוֹמִ-גִّ'מְעַה. יְעִ'דּّ יִשְתַּעִ'י מִן עִנְדּוּ מַَתַ'לַן בְּעִשְעִ'ין פַּאוִן. עַ'דּّ תִ'ינִי נוֹבַּה... (וִיגִ'בִּלְיַَא (גִ'=i) בַּלַא וַקַّה) בְּחִ'מְסִין פַּאוִן. דִּי וַצַّל וִיַّאנוּ מִית...Read more

השוואת החיים בבגדאד לחיים בארץ

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
משה מועלם
משתתפים בשיחה: 
דוד שמש
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר
גיל בעת התיעוד: 
69
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
דוד שמש
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

אתה קורא לזה בשם "סוֹדָה"?! האם סודה היא זו שאתה שותה?! איזו סודה היא זו! מים שתֵה מִשָם [מבגדאד] – יעַכּלו לך מאה מאכלים מ[מאכל] זה . ---  (אשתו של משה: מי צפה את היום הזה [של עמל, שנכון לנו בארץ]?! מי התרוצץ [בבגדאד] את ההתרוצצויות האלה [שיֵש בארץ]?! --- מי היה מושיט את ידו לבגדים [לכבסם]?!--- כאן [האִישה] מבריקה [את הכלים]... כל ההברקה וכל הניעור... כאן זה שונה. כאן זה שונה). האקלים כאן של [חוף] ים. האקלים כאן של [חוף] ים. --- בבגדאד היה הגג גבוה, ו[היו] הכילוֹת, וישֵנים תחת כיפת השמים, ישנים תחת כיפת השמים. נכון? כאן למה? כאן בקיץ, בחום הזה, [בחודשי] תמוז ואב [יולי ואוגוסט] – [ישֵנים] בחדרים ומתכסים, ליד הים. לא מתאים. בבגדאד דבר אחר, וכאן דבר אחר. כלומר, דבר שהשתמשנו בו בבגדאד, לא נוכל להשתמש בו כאן. [כוונתו, שאי-אפשר לנהוג בישׂראל באותו אורח חיים של בגדאד]. לא ייתכן. --- אתה שותה מים [בבגדאד], כל מה שתאכל, [המים יפעלו לעיכול האוכל] מאה אחוז. ואתה יוצא בערב – הנהר לפניך. עכשיו [בארץ] עד שאתה מגיע לים... בערב אתה יכול לראות ים?! [הלוא לשם כך] אתה צריך "להרוג" את היום [כולו].  שָם [בבגדאד] אתה יוצא בערב [רק] מעט, [וכבר] הנהר לפניך, ואיזה אוִיר! ואיזה דגים!  עולם אחר. --- (דוד: כלומר, האוכל שם טעים מן [האוכל] כאן?) היום נשתנו הדברים. אנחנו מדברים על הימים ההם. (דוד: ראה, סלח לי --- נגיד דג. שם אתה קונה דג, וכאן [אתה קונה] דג. האם האוכל ההוא היה יותר טעים?) איפה! איפה! [במשמעות: כלום אפשר להשוות?!] טרי מן הים. מה אתה מדבר?! (דוד: כאן... דגים חיים גם כאן יש לנו) מה דגים חיים! כולו עצמות! ועכשיו אומרים, כי הם [המוכרים] ממיתים אותו [את הדג] ומוכרים אותו בשתי לירות יותר. במקום שש [לירות] עולה בשמונה. ומי בכלל עולה בידו להשיג דג! האיש ההוא [מוכר הדגים בבגדאד] – הדג בידו, והוא הולך ומסתובב [והדג] בידו מפרכס, והוא בא... [וכל רצונו:] רק טוֹל אותו מלפניו [ותקנה]. אנחנו – לא שאנו אומרים שאנו מתחרטים [שעלינו לארץ]. לא. --- (דוד: ראה, סלח לי, אנחנו לא התכוונו לומר מתחרטים או לא מתחרטים) לא. לא. (דוד: אנחנו, ראה, אנחנו היינו בעיר, שהייתה ליד הנהר) ליד הנהר. (דוד: ואויר). ואויר. (דוד: ומים). מים. [אפילו] המים בלבד יותר טובים ממאה מן [המשקאות] האלה: הבירה, הנפט והגפרית. המים, ששתיתָ [בבגדאד], לא היה בהם כל [פגם], נקי. אתה בא בלילה, עכשיו קיץ – איזה אויר נעים [כשאתה שוכב] תחת כיפת השמים, והכילה [על המיטה], והמצעים קרים. מראה אחר, אכן מראה אחר. אולם האנשים של היום, מה הם יודעים עליהם [על החיים, שהיו בבגדאד]? לא כלום. אולם מי שהכיר את החיים ההם, [חש כי] הבדל גדול יש. [בבגדאד] עכשיו בחום הזה אתה עולה לגג, והיו כך וכך מדרגות, ארבעים-חמישים מדרגות (לא מענייננו המדרגות). אתה עולה לשָם – המצעים [קרים כ]קרח, ועוד... ואוויר אחר [נפלא] . עכשיו [בארץ] רוצה אתה לראות מעט חוף – יום [שָלֵם] לך ושוב, מכוניות ודברים אחרים... עד שאתה רואה מעט ים. --- [בבגדאד] היה שונה, היה שונה, וכאן שונה. אולם כפי שאמרנו, [אנו] המבוגרים, כיוון שפקחנו עיננו שם, יודעים אנו את ההבדל. אך אלה של היום, כלומר [אלה החיים] לפי הסגנון של היום, פקחו עינם כאן, אינם יודעים מאומה [על החיים ההם]. זה רואה לפניו את הסוֹדה הזאת, את הבירה הזאת, את הים הזה ואת הים הזה, ואת... אולם אלה המבוגרים, (שחיו) שראו תנאים אחרים, יכולים להבחין... תנאי החיים כאן שונים. זה שחוזר מן העבודה – בא לו חשבון של מס-רכוש, חשבון של טלפון. אינני אומר לך, [כי] ביום אחד [הגיעו כל החשבונות]. בא לו חשבון של טלוויזיה. בא לו של קופת-חולים; אם לא ישַלם, לא ירַפאו אותו. כל אלה לא היו [בבגדאד]. כאן – סוחטים ולא מַשׂיגים, אוכלים ולא שׂבעים [פתגם במשמעות: טורחים הרבה ואין משׂיגים]. ושנית, יש עליהם לחץ מן החוץ. אם הייתה להם היום אסיפת-הורים, [אם] אינם הולכים, האם לא יבואו בטענות אל האישה שלא הלכה? (דודוַדאי).  שָם היינו חופשי. מה פירוש חופשי? השטויות האלה כולן לא היו. אלה, אלה, רבע מהן לא היה. חשבון של חשמל. נתנו לך, למשל, עשרה ימים [לפרוע את החוב]. [אם] לא פרעת את החוב, תשלם  שתי לירות וחצי [נוספות]?! אלה, אלה [הבעיות] שמקרבות קִִצם של בני-האדם, והן גורמות להם, שיעזבו... אני אומר לך, הם עוזבים את הדת, הם עוזבים את זה. מדוע? [למשל, האיש] בא הביתה [ועליו לעבוד עוד:] עליו לקחת את הילדים הקטנים לטייל; [לאשתו] חלב היום אין לה [ועליו ללכת לקנות]; וכיוצא בזה. כאן העבודה פי עשׂרה, ואני אומר לך: יותר מפי עשׂרה, לעומת מה שהיינו [עובדים] בעיראק. [כאן עובר המספר לספר על ביתו שבבגדאד] היינו אנחנו בביתנו. אנחנו, בלי עין הרע, אין צורך שאומר [כמה היינו], זהו, כולנו נשׂואים. יש בו שִשה חדרים יותר. וכולנו נשׂואים וגרים עם ההורים. העריב היום, ובאנו ואכלנו. (כל אחד...) --- אתה בא בערב, כל אחד [פעיל] – לְךָ יש משהו לספר, אתה מספר אותו... (אשתו של משה: הלוא אני אומרת לך, כמו חתונה [היו שעות] הערב: הכול באים לבית, ו... אתה אמרת מילה, זה אמר מילה, השני אמר מילה. הילדים רָווּ נחת: זה דודי, זה פלוני, זה פלמוני. ולבסוף, כל מי שרצה לישון, הלך לישון. ---) (דוד: היו אוכלים יחד?) לא, כל אחד לבדו. או, למשל, שניים משתתפים יחד ואוכלים, כגון בא הראשון ואכל, ואחריו אכל השני, הוא וילדיו, הוא ומשפחתו. התפנה השולחן הזה, נערך שולחן אחר וישב [בו] השני. מצב אחר [היה בבגדאד], אחר. כלומר, ענייננו אנו המבוגרים, שראינו את המעמד ההוא, כאן אין הוא דומה, אינו דומה כאן כלל, אינו דומה. [שם] באת בערב והלכת לבית-הכנסת במוח צלול, בלא כאב ראש. [אבל כאן:] נוּ, רוץ, לך לקופת-חולים; רוץ, לך לשלם למס-הכנסה; נוּ, למס-רכוש; נוּ, [רוץ לשלם] שלא ינתקו את החשמל. לא היו הצרות האלה [שם]. לא היו הצרות האלה. ויש [עוד] נקודה אחרת: כאן רואים אנו את [יוצאי] ארצות אירופה [ומחקים אותם]. כאן – לא על עצמנו אנחנו מדברים. (דוד: כן, כמובן). [על] הציבור [באופן כללי]. (דוד: כתוב: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם"). אהה! [הוא שאמרתי!] (אשתו של משה: העַין מקַנאה באחותה). כאן... עכשיו [שְמע עניין] זה, אישה יוצאת כאן בקיץ וחֶציָה [חשופה]. הגבר לובש ז'אקט, שרוולים ארוכים ומכנסיים ארוכים. האישה – [לבושה] עד החצי. הלוא זה צריך להיות להיפך. הגבר צריך..., אם לא [ילבש ארוך], אין דבר. אולם לא היא. התקיים היום [הפסוק]: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם". ואני אומר לך, הצרות האלה מקרבות קִצם של בני האדם. טוב [זה דבר אחד. הנה עוד דבר]. [מישהו] קנה בית. כלום יעביר את החפצים הישנים? אפילו בושה [לעשות כך]. צריכים [לקנות] חפצים חדשים. (דוד: מי בכלל היה זורק חפץ בחוץ-לארץ?) אני הולך אתמול [ברחוב]. איש אחד קרא לה [למישהי] ואמר לה: בואי [תשמעי], בת-דודתי. אני יש לי בית בן שני חדרים (אני הייתי רק עובראור (ברויאר)ח, שעברתי שם). התברר לי שאשתי רוצה שנקנה שני חדרים וחצי. בעד חצי חדר אשלם עשרת אלפים לירות?! בעד חצי חדר – עשרת אלפים לירות?! טוב, בסדר. עשרת אלפים לירות. [אבל] כמה [הוצאות נוספות] מזקיק הבית החדש? בית חדש עוד [מזקיק]... החדש צריך להיות משהו שונה. מקרבים קִצם של בני האדם. העניינים האלה מקרבים ממש קִצם של בני האדם. מה שראינו שם, אינו תופס כאן. אתה שואל, מדוע. הדברים השתנו. --- התנאים [תנאי-החיים], התנאים הורסים אותם. התנאים הורסים אותם. (אשתו של משה: כאן תנאי החיים שונים). --- כאן עכשיו מסתכלים למעלה, מסתכלים בגדולים מהם. האדם, אם יסתכל בקטן ממנו, יחיה חיים מאושרים. למשל --- [המשפט הבא המוקף במירכאות הוא חיקוי שמחקה המספר קולה של אישה, המדברת כביכול עם בעלה]: "הסתכל שם ליד הסופר-מרקט, תראה איך היא לבושה כאן, והפנינים שהיא עונדת, ומה היא עוד עונדת, ועונדת..."  דוגמה אני מביא לך. אם גם אני הייתי כמוה, הייתי עונה לה: כן, רק אנחנו [אין לנו]. אולם מה צריכים [באמת לענות]? הרואה ארמון של המלך, יַחריב את קִנוֹ שלו?! תשובה זו היכן היא, ותשובה זו היכן היא! [כלומר, הבדל עצום יש בין שתי התשובות]. עכשיו --- מסתכלים על הגדול מהם, על הגבוה מהם, גדול כמו אמריקה. --- (אשתו של משה: נכנסים ויוצאים [כלומר, מבקרים אנשים שונים], אדוני. נכנסים ויוצאים בבתים [של אחרים], ורואים מה יש [להם, ורוצים להידמות להם]). זו הנקודה היסודית, שאני אומר לך. --- יודע אתה, במה היינו מסתכלים? היינו מסתכלים בקטן מאתנו. לא היה כך אצלנו, לא היו לנו המראות האלה... (אשתו של משה: מי היה לו [בבגדאד], מי? מקרר היה בבגדאד? מקָרר של חשמל היה?!) (דוד: כלומר, כולם היו באותו מצב?) לא, יש מעטים [שהיה להם], יש. אלא שכאן כולם רוצים. [מיד] עם נישואיו, מוכרח שיהיה לו מקרר. טוב, איזה בית כאן אפשר למכרוֹ או להשכירו בלא מקרר? --- (אשתו של משה: שָם הלוא היינו הולכים יום ביומו וקונים את הבשר...). אתה הולך ומביא בשר יום ביומו, טרי. (אשתו של משה: יום ביומו. החלב – יום ביומו. ה"כַּרַסְתה" – יום ביומה. מי היה עורך קניות כך ומניח בבית?) (דוד: מהי "כרסתה"?) (אשתו של משה: אלה... פירות וכיוצא בהם, כל אלה המצויים יום ביומו.) דְבַר יום ביומו. (אשתו של משה: [בבגדאד] הולכים ועורכים את הקניות בבוקר, ומבשלים ובוררים... מן הבוקר עד הצהריים. ומן הצהריים עד הלילה אתה הולך לטייל, הולך להשתעשע. כאן [בארץ] לילה ויום עובדים, ואין כלום, אין תועלת.) כאן אורח חיים אחר.

תמליל: 

קַתְּקוּל אִסִם סוֹדַּה?! הַאיִי סוֹדַּה קַתִּّשְעַ'בַּה?! הַאיִי אַש סוֹדַּה! מַאי שְעַ'בּ מְנוּנִיכִּי יְסִרִّפְלַכּ מִיתּ אַכִּל מַל הַאדַ'א. --- (אשתו של משה: מַנִי עַיַנוּ לַאדַ'א לְיוֹם?! מַנִי לִכַּّטַ'ה הַל תְּלִכִּّט'? --- מַנִי כַּאן יְמִדּّ אִידּוּ בִּלִחְוַאס?! הוֹנִי דְּגַ'לִّי [<תְּגַ'לִّי] --- כִּלّ דְּגִ'לִّי וְכִּלّ נַّפְט'... הוֹנִי עֵ'יע' שִכִּל. הוֹנִי עֵ'יע' שִכִּל.) לְמַנַאח' הוֹנִי עַל בַּחִע'. לְמַנַאח' הוֹנִי עַל בַּחִע'. --- אִَבִּّעְ'דַּאדּ כ...Read more

סיפור עם על שני בחורים שמגיעים לבית הכנסת

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
משה מועלם
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר
גיל בעת התיעוד: 
69
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
דוד שמש
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היו שני בחורים, [ש]כל יום שבת, כלומר למוצאי-שבת, יוצאים לטייל, ואיזה סרט יפה [שהם מוצאים], הולכים [לראותו]. באחת השבתות לא היה סרט טוב. אחד משניים אלה התחשק לו: ראה בית-כנסת [ו]אנשים נכנסים בו. אמר: בין כך ובין כך לא מופסד. הבה ואכנס עם אלה. קם ונכנס לבית-הכנסת. נכנס לבית-הכנסת. החכם דורש. החכם היה דורש, והבחור החל ליהנות. הדברים שאמר החכם, חדרו לשׂכלו של הבחור. לבסוף גמר החכם את הדרשה. משגמר את הדרשה, זה יצא רווה, נהנה. הוויכוח היכן [עכשיו]? עם חברו, החבר שלו: היכן היית אתמול? חיפשׂתיך ולא מצאתיך. אמר לו: לא היה סרט טוב, וראיתי אנשים נכנסים לבית-הכנסת ומצא חן בעינַי להיכנס לבית-הכנסת. ישב החכם ודרש, ואני נהניתי. הוא מביא משלים יפים,  ואני נהייתי מבסוט. אם תרצה, בשבת זו לא נלך לקולנוע, בוא עמי ונַסה. קיימו בפועל הֶסדר זה. הגיעה השבת השנייה, הלכו שניהם לבית-הכנסת. החכם החל בדרשה כמנהגו. מְשָלִים יפים. הקהל צוחקים, כלומר: נהנים מהם. החכם סיים. הבחור השני אמר לו [לחברו]: הנה אני לא נהניתי. אתה תיארת לי תיאור כה יפה: כך נהניתי, וכך וכך היה. והנה אני לא [הרגשתי] זאת. אמר לו: תן לי אפשרות, אני... נשאל את החכם בעניין זה. סיימו, החכם פנה ללכת, באו שני החברים ואמרו לו [לחכם]: בַּקשה, אנו רוצים... יש לנו שאלה. - בבקשה, ילדַי. ישב לידם. התחיל הראשון לספר לו מה שקרה: אני נהניתי בפעם הראשונה. ועכשיו, בפעם השנייה, הבאתי את חברי. אני – אך שמעתי את הדרשה, נהניתי; ואילו חברי אומר , כי מתחילת הדרשה ועד לסוף הדרשה, לא נהנה מאומה. אני רוצה לדעת את הסיבה, מדוע זה כך? אמר לו: בני, אין דבר, אני אשיב לך. ישב לידם. אמר לו: אביא לך משל (החכם אומר לבחורים). אני אביא לך משל. לפנים היו באים לאסוף כסף למען ירושלים, מאֵלה - איך קוראים להם? - החכמים, היו באים לאסוף כסף. והנה בא איש אחד, רב, לעיר אחת ורצה לאסוף כסף. זמן זה, שבא בו החכם, היה חורף. ראה את האנשים... לפנים לא היה לא תנור נפט ולא דבר אחר. היו מביאים תנור פחמים ומביאים עצים ומביאים מהדברים האלה ונושפים. עשן היה חודר לעיניהם ועוד ועוד. החכם הסתכל עליהם: זו הלכה, באה השכֵנה שלה. עינה [של זוו] דָמְעָה, באה האחרת לנשוף. הלכה זו, באה האחרת. אמר: שקט! אמרו: זה הנוהג [שלנו]. אנחנו מניין לנו לדעת [דרך אחרת]? אמר להם: אצלנו בירושלים יש מין [מכשיר] שקוראים לו מפוח. ומפוח זה, אם תשׂימו... במקום שתנשפו בפיכם ועינכם תדמַע, תשׂימו את המפוח, והוא, במקום שתנשפו, הוא יגרום שהאש תתחיל להתלקח, ואז יֵחם הבית כולו. "יש דבר כזה?" אמר להם: כן. מן הקהל הזה היושבים [שם] שאל אותו [אחד מהם], למשל: "בכמה אחד?" ונֹאמר, שהוא ענה לו: "בעשׂר לירות". הראשון אמר לו: "בבקשה, החכם, אלה עשר לירות, אני רוצה... אתה מתַי תחזור, בשעה טובה?" אמר לו, למשל: בעוד חודש. אמר לו: "בבקשה, אלה עשר לירות, לכשתבוא, או שתרצה לשלוח אותו לי, רשום את שמי". נתן לו עשר לירות. והקהל יושבים, נתעורר בהם החשק [לפעול] לפי ההסדר הזה: נתנו לו כסף, נֹאמר הגיעו בערך לעשׂרה. נתנו לו כסף, ורשם את שמותיהם. לכשיחזור, יביא את המפוח. והנה קרה, שאיש אחד עמד לבוא [לאותה עיר]  לפני שהחכם אמוּר היה לחזור לשם, והחכם שלח להם את המפח [עם אותו איש]. הדבר שביקשו, שלח אותו להם. [אולם] מי יודע להשתמש בו! הביאו אותו והניחו אותו בלא אש, בלא ניצוץ. הניחו את המפוח על פחם-עץ, על פחמים. כל מה שנפחו, רצו שיתלקח, ולא התלקח.  (מי אומר להם [את כל זה]? החכם מסַפר לבחורים. אמר להם: זה מעשה שהיה, אני מסביר אותו לכם). אלה נשארו [והמשיכו לנסות], כל מה שנופחים... הלך אחד [אחרי שנואש], התעייף אחד, בא האחר נופח נופח נופח ואין מאומה. אמרו: החכם סידר אותנו? כך החכם צריך לסדר אותנו? --- סידר אותנו, כלומר, אמר שיתלקח, והנה לא התלקח! טוב. הנה כעבור שבוע ימים בא החכם. נודע הדבר לאלה שנתנו לו כסף בעד המפוח. רק רוצים הם לקבל את פניו... כלומר: לא היו מַבסוּטים, לא ידעו איך להתנהג [כיצד להשתמש במפוח]. ראה אותם, ירד מן המטוס. אמר להם, שהוא רואה חבורה. אמר להם: אחד מכם יאמר נא לי מה [הבעיה ש]יש לו, ואני מוכן לענות לו. אין צורך שכולכם תדברו יחד. אמרו לו: זה... המפוח ששלחת אותו לנו, כל העשרה אינם ניצתים. אמר להם: אני בא אִתכם לביתכם, ואם אין זה [פועל], כספכם – מוכן אני להחזירו לכם. הביאו אותו לבית, הזמינו אותו. עשׂו כפי שעשׂו בפעם הראשונה. הציבו את תנור הפחמים והניחו פחם-עץ, הניחו עצים, רק אש לא הניחו. הביאו את המפוח להתאימו. נופחים ונופחים ואין מאומה. אמר לו [אחד מהם]: אתה עייפת. בא אחר, נופחים... אמר להם [החכם]: דַי. מפוח זה צריכים אתם להניח בו ניצוץ. בשעה שתניחו בו ניצוץ, אז זה כולו יתלקח. אין צורך שתפחו שעתיים, כדי שעיניהם תדמענה, וכיוצא בזה. הַניחו ניצוץ. (אתם מבינים, בנַי? החכם אומר לבחורים. אלה מקשיבים). הלכו והביאו ניצוץ. הציתו חתיכה, הבעירו מעט אש, הציתו רק ניצוץ [אחד]. החלו לפחת , והתנור החל להתלקח. נעשׂה משהו [גדול וטוב]. [החכם] אמר לו [לבחור]: אתה שומע, בני? אמר לו: כן. אמר לו: עכשיו באנו לעניין שלך. אתה הראשון! הראשון, אתה יש בך ניצוֹץ. מיד כששַֹמנו את המפוח... זה שדורש הוא כמו מפוח. זה שדורש הוא כמו מפוח, נופח נשימה. מיד כשבאת בשבת הראשונה, הדרשה מצאה חן בעיניך, [כי בך] יש ניצוץ. חברך, השני, אין [בו] ניצוץ. לוּ היה בו ניצוץ, כי אז היה מתלקח מהר. אולם אינני רוצה שיאמר נואש, אינני אומר כי אין תקווה. לא. אם יתחיל להתמיד, ייווצר ניצוץ. ואם נוצר ניצוץ, הכול יהיה בסדר.

תמליל: 

כַּאנוּ וְלַאדּ תְ'נֵין, כִּלّ יוֹם שִבַּّאת', יַעְנִי חַ'טִע' לֵלְתּ לַחַّדּ, יְטִלְעוֹן יְסִיְّע'וֹן, הַיִّי סִינֵמַה חִלְוַה יְעֻ'חוֹן. שִבַּאתִ'-מִّנّוּ מַא כַּאן סִינֵמַה מְלִיחַה. וֵיחִדּ מִן הַד'וֹלִי תְّ'נֵין עְגַ'בּוּ, שַאף צְלַَא קַיְדִּחְ'לוֹן אַוַאדִּם בִּיהַ, כַּנִ-קוּל אַוַّל וְתַּאלִי לֹא מֻפְסַאדּּ דַּדְּחִ'ל וַיַّא הַד'וֹלִי. קַאם דַּחַ'ל לִצְّלַَא. דַּחַ'ל לִצְّלַَא. לְחַכַאם קַיִّדְּרִש. הִוִّי קַיִّדְּרִש לְחַכַאם, לְוַלַדּ קַאם קַיִّסְתַּהְנִי. שֵין ל...Read more

מלחמת העולם השנייה

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
אלישע שינה
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר, חקלאי וספק מזון כשר וצורכי דת אחרים
גיל בעת התיעוד: 
72
שנת עלייה לארץ: 
1971
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
תיעוד: 
קלרט עינת-שינה
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

[עכשיו אספר לכם] על שנ[וֹ]ת הארבעים, מה שקרה בעיראק. בעיראק התחוללה הפיכה, והרכיב את הממשלה [איש] אחד, ששמוֹ רשיד עלי. והממשלה [הקודמת] הייתה נתונה [במצב]... הממשלה נמלטה: יוֹרש-העצר, וזה..., ונוּרי סעיד, נמלטו --- הלכו לסן-אלד'בַּאן. בסן-אלד'בַּאן היו [האנגלים], [היה זה] מרכז חזק במזרח התיכון, שהאנגלים עשׂו אותו, ואף-אחד לא יכול לכבוש אותו, את סן-אלד'בַּאן. לשם נמלטו, לשם נמלטה הממשלה. --- המלחמה פרצה... בשנת שלושים ותשעה בספטמבר התחילה מלחמת [העולם] השנייה. גרמניה נלחמה במדינות כולן, והיטלר היה באותו זמן עורך טבח ביהודים. אלה [אנשי רשיד עלי] בחודש הזה התנכלו ליהודים בעיראק, בבגדאד. היו נכנסים לבתים לערוך בהם חיפושׂ. כל רגע אומרים להם: אתם מתקשרים באלחוט [עם האויב], כל רגע [אומרים להם].. אינני יודע מה. בצורות מצורות שונות התנכלו [ליהודים] בחודש הזה. זה התקשר... רשיד עלי התקשר [בטלפון] עם גרמניה. הייתה לו הבטחה מגרמניה, [שלאחר] שהוא יחולל הפיכה, היא [גרמניה] תבוא ותעזור לו, ותילחם באנגלים. טִלפן... כל יום היה מטלפן, כל יום היה מטלפן [לגרמניה]. [אבל] גרמניה מָשְכָה ידה. אמרה לו: אנחנו שולחים לך מטוסים, אין לנו כוחות [שנוכל] להביא לך. הם שלחו לו שני מטוסים גדולים מאוד. באו המטוסים, טסו. הראשון טס והאנגלים ראו אותו. המטוסים [של האנגלים] התקיפו אותם [את מטוסי הגרמנים]. הם יצאו מן סן-אלד'בַּאן והתקיפו אותם. את [המטוס] האחד שׂרפו. ועל הטייס שבתוכו התחילו [תושבי בגדאד] לקונן עליו - הוא נהרג ונשׂרף, ובגדאד כולה הייתה בכי ונהי על הגרמני הזה. המטוס השני נמלט, נחבא, נחבא בין הבדווים בד'יַאלָה. באו הבדווים, נתנו להם הוראות: "כַסוּ באוהלי-שֵֹער את זה כולו, את המטוס". [והבדווים] הֵביאו צאן והֵביאו אוהלים, וישבו מסביבו, כדי שלא ידעו [האנגלים]. האנגלים "שֵדים משחת" [= פיקחים], הם ידעו מה [הבדווים] עושים. [מיד] למחרת, באשמוֹרת הבוקר, באו [האנגלים] והטילו כרוזים, [שבהם] אמרו לבדווים, שעליהם לעזוב מיד את המקום, כי עומדים להפגיז עכשיו. הבדווים נמלטו הם והצאן. כולם נמלטו, והשאירו את המטוס. [האנגלים] הפציצו את המטוס ושׂרפו אותו במקום שהיה. ועד עכשיו יש עדיין אצל הבדווים חתיכות של המטוס של גרמניה. הם חתכו אותו לחתיכות חתיכות, וכל אחד לקח חתיכה לביתו. כל אחד [לקח] אינני יודע [מה]... [חתיכות] של המכונות, ומכרו מהן סוגים מסוגים שונים. וזהו. לאחר מכן כוח [עיראקי] מקומי (הקימו כוח גדול) התחיל לתקוף את האנגלים בסן-אלד'באן. הכוח [הזה], הצבא [הזה], היה בלי אוכל, בלי שתייה, בלי שום דבר. יום אחד, אחרי שהציקו לאנשים חודש תמים, [למשל, אם] היו להם חבלים [תלוּיִים] על הגג, היו אומרים [להם]:

- אתם מתקשרים [עם האויב] באלחוט!

- הי, אתה! זה רק חֵבל, חֵבל! האם אינך רואה?!

- לא, אתם מתקשרים באלחוט!

היו לוקחים אותם ואוסרים אותם. אדם אחר, אינני יודע [מה], היו תופסים אותו ברחוב, ושׂמים לו מכתב בכיסו. שׂמים לו מכתב בכיסו, [כדי להעליל עליו] שהוא מרגל. כך הציקו ליהודים בחודש הזה. סחטו מהם כספים ופגעו בהם בכל מיני דרכים. לבסוף, משנסתיים החודש, התגברו האנגלים על אלה. הם באו [ב]כוחות גדולים, שברו את הצבא של עיראק. והשׂרים האלה נמלטו, רשיד עלי ושאר חברי הממשלה נמלטו מיד. הם נמלטו והעיר נשארה בלא ממשלה, [ואז] החלו פרעות. פרעות! באו האנגלים, ורצו שהתושבים יהיו עסוקים [שלא ירגישו]. האנגלים הביאו את הצבא שלהם, [והחיילים שלהם] החלו משַברים את החנויות ואומרים לאנשים: "שִדדוּ!" ואומרים להם: "גִנבוּ!" המשטרה הלכה ואספה בדווים, אספה עוד אחרים, שיבואו... כדי שיבואו לפרוע פרעות בעיר. התחוללו פרעות. העיר נהרסה, החאנים נשברו, הבתים נשברו.[אנשים] נטבחו. הרגו קרוב לחמש-מאות שש-מאות איש. חדרו לבתים, [ותקפו את] הנשים, ביתרו אותן, חתכו את בטנן והוציאו את הילדים מִבִּטנן. הניחו אותן ערומות וגררו אותן. אני היה לי שותף מוסלמי, שגר ברחוב עַ'אזִי.  הוא ובניו עמדו והֵגֵנו על [תושבי] השכונה, הגנו על היהודים כולם, הגנו עליהם שם, ולא נתנו לאיש לנגוע בהם. היו מוסלמים רבים [שעזרו ליהודים]. היה לי עורך-דין, חבר שלי, שעבר [אז] בִרחוב... לפני שעבר את הגשר, [עבר ליד] בתים... [המורדים] הביאו אנשים [לבתים אלה] להרגם, אינני יודע מה [עוד], לפרוע בהם. עמד הוא [העורך-דין] ובניו [להצילם] באקדחים שהחזיק, והחזיר אותם לבתיהם. והחזיר להם את רכושם, ושמר עליהם. היו, היו כאלה היו, היו, היו אנשים בעלי מַצפוּן. בסופו של דבר, האנגלים... הלוא האנגלים הם שעוררו [את המהומות], לא כן? הם רצו להעסיק את האנשים, כדי שיוכלו להיכנס [ולא ישימו לב אליהם]. [וכך]  נכנסו החיילים האנגלים לבַצרָה. הם הם הם, החיילים ההודים, ששברו את הדלת ופרצו לבתים וערכו פרעות. נטלו חפצים וזרקו לרחוב, ואמרו לאנשים: בואו קחו! היו פַלחים... לי היה שׂדה, ועבדו אצלי פַלחים, [ויום אחד] הביאו ירקות לשוק הסיטונאי. השוטרים התנפלו עליהם, הִכו אותם מכות חזקות [ואמרו להם]: "לכו ועִרכוּ פרעות בבגדאד, לכו!" אלה הלוא בדווים הם... יודעים הם שאני יהודי ואני האדון שלהם. לא הסכימו ללכת [ולעשות מה שאמרו להם]. יצאו החוצה, הלכו אל מחוץ לעיר. ברחו. קמה צעקה. האנשים החלו לזעוק. קול הבכי, קול ההכאות על הפנים. היו  נכנסים לבתים, מוציאים את הנשים שלהם, ומגלגלים אותן על העפר [גם במשמעות: אונסים אותן]. הייתה משפחה אחת... ביום השבת, [אכן, היה זה] ביום השבת... היו להם שכנים מוסלמים, וחבריהם [היהודים] הזמינו אותם, יצקו להם חמין ואינני יודע מה [עוד]. [מיד למחרת] ביום ראשון התנפלו עליהם [השכנים המוסלמים] והרגו את כולם. הוי, אתם [המפלצות]! הלוא הִלעיטו אתכם! הֹלוא אכלתם את מאכלָם! איך, איך יכולתם לבוא ולהרוג אותם?! זו הייתה [כולה] הסתה של היטלר. כאשר היו יושבים להתפלל, היו מניחים את [דמותו של] היטלר לפניהם ומתפללים לו, במקום למוחמד. היה כך, כך היה אצלם היטלר חזק [מבחינת השפעתו עליהם והערצתם אותו]. בסופו של דבר, הממשלה השתלטה עליהם, [והמורדים]  נמלטו. תפשו כמה מחברי הממשלה [של רשיד עלי]. מִשחזרה הממשלה [הקודמת] לכאן, בא הצבא, נכנס לעיר, והתחיל להכות בלי הבחנה. הרג שניים שלושה ארבעה מאלה שהתפרעו, ושֹרר שקט. [והשאר] נמלטו. הבתים ששדדו [מהם], ואינני יודע מה [עוד]... את כל החפצים [שגנבו] הוציאו [הגנבים] וזרקו לרחובות. הם פחדו. הממשלה הוציאה צו: כל מי שגנב, כל מי [שעשה מה שעשה], עליו להחזיר [את החפצים שגנב]. [אם לאו] נעשה לו כך וכך, נעשה לו כך וכך. הטילו עוצר, ובמשך יומיים שלושה איש לא הורשה לצאת החוצה. אנחנו – ביתנו היה בעַבַּכַאנה, והיו לנו שכנים מוסלמים, [והשכן שלנו] היה מוּכתאר. ברחוב של עַבַּאכַאנה היו שלושה ארבעה בתים, ובכולם ערכו פרעות [ביושביהם], לא אפשרו להם..., [השאירו אותם] ערומים לגמרי. הייתה אישה אחת, שעַתה זה נישֹאה וילדה בן. היא גרה מוּל מִסגד... --- מסגד... איך קוראים לו? אינני זוכר. האנשים האֵלה נכנסו לביתה (עַתה זה נישאה וילדה בן, מסכנה!), בזזו את ביתה, ונטלו את הילד וזרקו אותו מלמעלה למטה, והיא יצאה [לרחוב] ערומה ב... ב... תחתונית, [אבל] מי היה יכול [לעזור לה]? ואז בא איש אחד, ונכמרו רחמיו עליה. הוא היה נהג, אנושי, מוסלמי, לקח אותה ולקח את בנה, ושאל אותה: היכן [גרה] משפחתך? [ואליהם] יִקח אותה. ולקח אותה למשפחתה. הילד – אחרי חודש מת, וזהו. כך עשו [ביהודים]. לאחר מכן שָקטה העיר.  האנגלים באו ושלטו, ושוב ישבו הם [האנגלים, בבגדאד], והתבססו, [ובגדאד] הייתה לעיר כבושה, חזר הכיבוש. וחזרו אלה, יורש-העצר, וחזר המלך, וחזרו כולם, [כל חברי] הממשלה הקודמת. ותפשו תפשו שניים שלושה מאלה שלא הספיקו להימלט והוציאו אותם להורג. העמידו אותם למשפט והוציאו אותם להורג. העיר שקטה, והאנגלים חזרו לעבוד. ושוב היהודים שכחו. מהם, שמִיָד אחרי שקרה מה שקרה, כולם הלכו לפלסתין, הלכו לאמריקה, ברחו. והשאר גם [הם]... כולנו אמרנו שנעזוב. אחר-כך הייתה עבודה. האנגלים הביאו כוחות והייתה עבודה, והייתה... [ה]מלחמה התארכה, והאנשים שכחו, והחלו לעבוד עד שהרוויחו רווח "עד הגג". עבדו ב[ענייני] חוזים, עבדו עם הממשלה, עם האנגלים. ומי היה יכול למצוא פקיד, מי היה יכול...?! באותם הימים הייתה העיר מסוּרה בידי היהודים. המסחר היה בידי היהודים, עבודת [פקידות של] הממשלה בידי היהודים, עסקי-ההון בידי היהודים. כל הפקידים [היו יהודים]. לא היה אפילו מוסלמי אחד, אף לא אחד, שהייתה לו משׂרה במשׂרדי השׂרים. הכול היה בידי היהודים. לבסוף השתנו הזמנים. --- גרמניה הפסידה, הלכה לעזאזל, היטלר מת. הממשלה, האנגלים והאמריקנים ניצחו.

 
 
תמליל: 

--- עַלַא סַנְתּ לְעִ'בְּעִין, אַש סַאע' בִּלְ-עִרַאק (i). בִּלְ-עִרַאק (i) סַאע' נְקִלַאבּ, וְשַכַּّל לְוַזַארַה וֵיחִדּ אִסְמוּ רַשִידּ עַלִי. וְלִחְכּוּמַה כַּאנִתּ סֵיעִ'י... לִחְכּוּמַה נְהַזְמִתּ: לְוַצִי, וִלְהַאדַ'א, וְנוּרִי סַעִידּ, נְהַזְמוּ --- בְּסִנִّ-דִّ'בַּّאן עַ'אחוּ. בְּסִנִّ-דִّ'בַּّאן כַּאנוּ, מַרְכַּז קַוִי בְּשַרְק לְאַוְצַט, לִנְגְּלֵיזִי מְסִוִّינוּ, וְמַחַّדּ יִקְדַּע' יִחְתַּלّוּ לַאדַ'א, לְסִנִّ-דִّ'בַּאן. נְהַזְמוּ וְנִיכִּי, לִחְכּוּמַה נְהַזְ...Read more

מעשיה על שומרים שנתפסו כגנבים

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
אלישע שינה
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר, חקלאי וספק מזון כשר וצורכי דת אחרים
גיל בעת התיעוד: 
72
שנת עלייה לארץ: 
1971
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
קלרט עינת-שינה
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

אנחנו באותו יום, גנבים... אנחנו [גרנו] בקצה הסמטה --- קצה הסמטה כולה מלאה [תמיד] במתקהלים. רוכבים מכאן, יורדים באַבּוּ-סִיפֵן. רוכבים מכאן, יורדים בחִנוּנִי. הגנבים [יכלו לעבור] מגג לגג. כאשר גנב נכנס לבית, [ו]האנשים הרגישו בו, כל [דיירי] הבתים היו צועקים, והקול היה מגיע אל המושל. בגדאד [במקרה כזה] מתחילה לרעוש: גנבים! גנבים! גנבים! לילה אחד אנחנו – [היה זה] ליל שבת – היינו ישֵנים. השכן שלנו היה אחד שמוכר חוטי-משי בשוֹרגָ'ה [שוק בבגדאד]. [הגנבים] ראו אותו – יש להם מרַגל - ראו אותו מקבל שתי לירות בעד חוטי-משי שמכר. באו בלילה, התגנבו ונכנסו לסמטה. הסמטה ארוכה, ויש לנו שומר בסמטה. את השומר כפתוּ, כדי שלא יסַפר. אמרו לו, אם יסַפר, ייהרג. והבית הזה [של השכן] [הייתה בו] דלת... לא יכלו לפתוח את הדלת, קמו ודפקו מוֹטוֹת-ברזל בקיר, זה מעל זה. הם עלו עד לגג בחבלים, עברו לגג, שברו את דלת הגג ונכנסו. [איש] זה ביום השבת – היה זה ביום שבת – בליל-שבת תוֹלה הוא פנס על דלת חדרו. [בני הבית] הרגישו [משהו] בלילה. ראו כי הפנס איננו. [בעל הבית] יצא, ראה את דלת הבית פתוחה, והחלו לזעוק: גנבים! גנבים! גנבים! הגנבים, מִששמעוּ את הצעקות, פתחו את הדלת וברחו. כאשר שמענו את הקריאה "גנבים" וכל יושבי הבתים צועקים, עלינו [מיד] לגג. אנו ובית דוֹדי - יש בינינו מַעבר. לבן-דודי הגדול היה אקדח. הוא ירד, פתח את הדלת וירה חמש שש יריות. נורו חמש שש יריות - והעיר רעשה. אמרו [אנשי העיר]: הגנבים החלו לירות ולהרוג. אחרי חצי שעה הגיע סיור [של המשטרה]. [אנשי הסיור] היו בבַּאבּ-אלמעַטַ'ם [אחד השערים של בגדאד]. אמרו: שמענו את היריות מן בַּאבּ-אלמעַטַ'ם, ושמענו את הצעקות ובאנו. 

"מי ירה יריות?" - "מה פירוּש מי ירה? הגנבים ירוּ!"

"הגנב אינו יורה!" - "לא, הוא יוֹרה! הוא יוֹרה יריוֹת!"

"לא ייתכן!" - "אף-אחד [ממנו] לא ירה!" 

"למי יש כדורים?" - "אף-אחד אין לו כדורים!".

לבסוף ראו [השוטרים] את כל החפצים [הגנובים]. ראו את מוטות הברזל תקועים בקיר, והדלת שבורה, ונעליהם ובגדיהם והנשק שלהם הכול זרוק. זרקו אותם וברחו. ברחו – ובאו [שוב]. אחד מהם אמר: גנב אינו יורה. מסתבר, שהוא [עצמו] היה הגנב. אחד מאנשי הסיור, מן הבוקר... אחד משכנינוּ [מיודד] עם הממוּנה על תחנת המשטרה, חברוֹ. הלך אליו. אמר לו [הממונה]: התברר, כי אלה, הגנבים, הם השומרים של הסִמטה שלכם. הם הגנבים. ואלה בגדיהם שמצאנו אותם, נעליהם ומעיליהם. את [הגנבים] כולם הבאנו לבית המשפט, ושפטו אותם. זהו. מה יש עוד [לסַפר]?

תמליל: 

בַּקַא נִחְנַא הַדַ'אכּ לְיוֹם, חְעַ'מִיִّי... נִחְנַא בְּכַּעִבּ מַל דַּעְ'בּוּנַה... כַּעִבּ מַל דַּעְ'בּוּנַה, כִּَלִّתַּה מִלְתִּמַّאיִי. יְעִ'כְּבּוֹן מִן הוֹנִי, יְנִזְלוֹן בַּבּוּ סִפֵין. יְעִ'כְּבּוֹן מִן הוֹנִי, יְנִזְלוֹן בְּחִנّוּנִי. חְעַ'מִיִّי בַּקַא מִן צַטְח לִَצַטְח (i). מִן יִגִ'י חְעַ'אמִי בִּלְ-בֵּיתּ, יְחִסّוֹן לַוַאדִּם, כִּלّ לִבְּיוּתּ תְּצִיח, וִלְחִסّ יִטְלַע לִלְ-וַאלִי. בִּעְ'דַּאדּ תִּנְקַלִבּ: חְעַ'מִיִّי! חְעַ'מִיִّי! חְעַ'מִיִّי! לֵילִי נִח...Read more

חטיבה יהודית בשירות הצבא הבריטי

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
אלישע שינה
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר, חקלאי וספק מזון כשר וצורכי דת אחרים
גיל בעת התיעוד: 
72
שנת עלייה לארץ: 
1971
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
קלרט עינת-שינה
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

ובישׂראל הרכיבו חטיבה, יהודים, והחלו הם לפעול עם האנגלים. גרמניה – היה האיש הזה (ימח השם הזה)... מה שמוֹ? השֹר של גרמניה היה ב... בא על... הדפיסו שטרות-כסף, והתעתדו להיכנס בעוד יומיים למצרים, ולהיכנס לישראל. הדפיסו שטרות-כסף, כזאת וכזאת עשו הגרמנים, ואלוהים סיכל את תוכניותיהם. היהודים צמוּ וקראו סליחות, והקימו מדינה. והיה מהנדס אחד, איש חזק, והוא אמר להם: האנגלים אינם יודעים מה לעשות, אינם יודעים מה לעשות. הרכיבו [קבוצה של אנשים] המחרפים נפשם למות, עשׂרים איש, הלבישו אותם לבוש גרמנים (ואלה גרמנים היו [במוצאם]), הלבישו אותם לבוּש גרמנים ושלחו אותם. הם רצו לגלות, מהיכן עומדים הגרמנים להתקיף את מצרים; מהיכן, אינני יודע... [להתקיף] את האנגלים. אלה שלחו עשׂרים איש ואמרו להם: --- לכו אתם והתערבו בין החיילים, והביאו לנו מידע. אלה, עשׂרים האנשים, התגנבו, והלכו והתערבו בין החיילים [הגרמנים]. [הלוא הם עצמם היו] גרמנים, לא כן? [ולבוּשים] לבוש של גרמנים, ואיש לא יודע, חשבו אותם לגרמנים. [לבסוף] הרגישו בהם. הרגישו בהם, [הם היו] עשׂרים איש – תשעה-עשר איש הרגו אותם, ורק אחד ניצל מהם. הוא ניצל מהם והלך ברגל. הבטיחו לו, כי ישלחו לו מכונית ויקחו אותו. מִסכֵּן, הוא הלך ברגל לבדו, בלילה וביום, ואף אחד לא בא אליו. הוא שלח ידיעה לאנגלים, אמר להם: הצבא עומד להתקיף כולו [ב]כוח. [כרגע] אין לגרמנים כוח, [להתקפה] והם ממתינים לכוח שיגיע. בעוד יומיים יגיע כוח גדול מאוד, והם עומדים להתקיף מצד פלוני. האנגלים – מִשהבינו, כי בצד פלוני עומדים [הגרמנים] להתקיף [אך עדיין] אין להם כוח, העמידו כוח נגדם באותו צד, לפני שהגיע הכוח [הגרמני], וניצחו אותם. והגרמנים הוּבסוּ, וזהו, זה היה ההפסד של האיש הזה [השׂר]. והשׂר הזה, מה קוראים לו? יִמח שמו, אינו עולה בזיכרוני... רומל, רומל, זה היה רומל. הוא חזר בבוֹשת-פנים והתאבד. והחלה גרמניה ליפול, החלה נופלת ונופלת. והחטיבה הזאת של ישראל, שהייתה [מורכבת מ] יהודים בלבד - עשׂו אותה חטיבה - הלכה דרך איטליה, צנחה באיטליה. --- ולא נותרו מהם [מן החיילים שצנחו], עשׂרה אחוזים לא נותרו מהם. וזהו, נגמר. המלחמה הסתיימה בתבוסת גרמניה, באמצעותה של אמריקה שבאה ועזרה לאנגלים. והם צנחו, צנחו בצרפת, ועשׂו פעולות מפעולות שונות. ואלוהים עזר להם להצליח, וישׂראל ניצלה.  [הלוא קודם לכן] עמדו [הגרמנים] לכבוש את ישׂראל ואת מצרים, כלומר, לולא הניח אלוהים לעשׂרים האלה, שיֵלכו בחירוף נפשם. [כל זה] היה למען ישראל. [וכן קודם לכן] הדפיסו [הגרמנים] שטרות-כסף ונתנו פקודה: בשעה פלונית ייכנסו למצרים ויכבשו אותה, וכזאת וכזאת [יעשו]. והדפיסו עלונים וכרוזים. כן, [אבל] אלה [העשׂרים] אלוהים הִנחה אותם, אלוהים שׂם בלִבם, והם הלכו לאנגלים ואמרו להם: אנו נלך ונראה כמה כוח יש להם, וכמה [דברים אחרים]. המלחמה הסתיימה, ועשׂו שלום, אחרי... אחרי מה? בשנת ארבעים וחמש, באמצעות פצצת אטום, שזרקו על יפן. ונסתיימה המלחמה, והכול בא על מקומו בשלום.

 
תמליל: 

וְסַוّוּ בְּיִשְׂרַאֵיל, שַכְּّלוּ פִרְקַה, יְהוּדּ, וְקַאמוּ הִמִّי יִשְתִּעְ'לוֹן וַיַّא לִנְגְּלֵיז. אַלַמַאנְיַה, כַּאן הַאדַ'א יִמְחִי לְאִסִם הַאדַ'א,  אַَשִסְמוּ, לְוַזִיר מַל אַלַמַאנְיַה כַּאן בּ..., גַ'יִّי עַלַא... סַוّוּ נְוַאט, יִעְ'דּוֹן יְדִּחְ'לוֹן בַּעַדּ יֻמֵין יְדִּחְ'לוֹן לְמַצִע', וִידִּחְ'לוֹן לְיִשְׂרַאֵיל. סַוّוּ נְוַאט, סַוّוּ הַאדַ'א לְאַלַמַאן. וְאַלַّה קְלַבִּם. צַאמוּ וְסַוّוּ סְלִחוֹת' לִיהוּדּ, וְשַכְּّלו דַּוְלַה. וְכַּאן פַדּّ וֵיחִדּ מֻהַ...Read more

סיפור לכידתם של ארבעים שודדים

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
אלישע שינה
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר, חקלאי וספק מזון כשר וצורכי דת אחרים
גיל בעת התיעוד: 
72
שנת עלייה לארץ: 
1971
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
תיעוד: 
קלרט עינת-שינה
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

עכשיו אני הולך לספר לכם על מאוֹרע שאירע בימי שלטון התורכים. היה באותו זמן... היו ארבעים שודדים מזוינים. הם היו באים לבית – ביום, בלילה – באים דופקים על הדלת ונכנסים, מרוקנים את הבית. ובני הבית יושבים כולם בבית, אך אף-אחד אינו יכול לומר מילה. היו מרוקנים את הבית, כל מה שיש בו, לוקחים והולכים. וזו, ממשלת התורכים, הייתה... כמה שרצתה בשעתה שיעלה בידה ללכוד אותם, לא עלה בידה. הביאה איזה מרגל, אחד משלהם, שִכנעה אותו ונתנה לו כסף, ואמרה לו: עשֵׂה להם לאלה איזה מקום [שיתכנסו בו], אני רוצה שהממשלה תלכוֹד אותם. זה [המרגל] גם הלך, ובא לאַבּוּ-דַוְדַו, [ושם] הייתה חורבה גדולה ריקה, ולידה היה בית [של אנשים] עשירים מאוד. הוא לקח את ארבעים השודדים האלה, הביא אותם לחורבה הזאת, וערך להם מסיבה: מאכל ומשקה ועַרַק ושעשועים. ואמר להם: בחצות הלילה אנחנו... הרי לי יש מפתח, אפתח את הדלת, ותיכנסו. הבית הזה כאן מלא זהב וכסף. הושיב אותם בלילה – הלוא זה מרגל [הפועל] עם הממשלה – הושיב אותם בלילה ארבעים איש, כולם מזוינים. הושיב אותם, הכין להם אוכל, הביא להם ערק  וטיפל  בהם כל הלילה. ונהיה... בחצות-הלילה באו אנשי הממשלה. הממשלה [כבר] הכינה [מראש] מאתיים שלוש מאות חיילים. הם הקיפו את המקום ההוא סביב סביב --- והתחילו לירות בהם [בשודדים]. אלה, מִשראו שאנשי הממשלה התחילו לירות בהם, התעמתו עם הממשלה. ומחצות-הלילה עד הבוקר התעמתו עם הממשלה. נשק יש להם הרבה. [אך] עד הבוקר אזל הנשק שלהם, [ואז] נכנסו פנימה [אנשי] הממשלה. חציים [של השודדים כבר] מתו. נלחמים הם, לא כן? קרב! בערך חֶציים אינם, מתוּ, יותר מחציים. באה הממשלה בבוקר. לא נותר אצלם [אצל השודדים] נשק. אמרה להם: "היכנעו!" ונכנעו. המתים האלה שלהם... [באשר לנו] אנו מתחילת הלילה עד הבוקר לא ישַנו. אמרנו: נהרסה בגדאד!  פרצה מלחמה! בום בום! כלי נשק! המשפחות החלו לבכות, לפחוד. אמרו: "מה קרה, מה קרה? מה כל זה?" קמנו בבוקר, ראינו המולה. אנחנו [היינו אז] ילדים. יצאנו לרחוב, ראינו חיילים רכובים על סוסים, וארבעים השודדים קשורים. הם היו קשורים בחבלים, כפותים. המתים כפותים והחיילים גוררים אותם. [והשודדים] החיים כבולים בשלשלאות וגוררים אותם עם הסוסים. [הביאו לשם] שלוש מאות סוסים ונשק, מתחילת הלילה עד הבוקר, עד שעלה בידם באמת להרוג את אלה, ולהציל את האנשים מאלה... מאלה השודדים... ולהוביל אותם. הם הובילו אותם לאל-צַרַאי [מקום משרדי הממשלה בבגדאד], למשפט. רצו להראות אותם למושל. [גם] אנו הלכנו, רצינו לראות מה הם עושים. הלכנו לשם, לאל-צראי. האנשים [כבר] התאספו. ארבעים שודדים! האנשים ניצלו, והחלו לשמוח, למחוא כפיים ולהשמיע קולות צהלה. הם ניצלו מן הפגע הזה של [השודדים] האלה. יצא המושל לראות אותם, ונתן פקודה: את הנותרים צריך להרוג ביריות. כעבור יומיים העמידו אותם במבצר וירו בהם. הרגו את אלה שנשארו בחיים. העניין הסתיים, ושׂרר שקט. כבר אין לא שודדים ולא... והאנשים החלו לישון בנחת.

תמליל: 

הַסַّה עַ'ח-אַחְכִּיכִּם (<אַחְכִּילְכִּם) פַדּّ חְכִּיִّי אִלַّדִ'י סַאעִ'תּ בִּיַّאם(<בְּאִיַّאם) חְכֻּמְתִּ-תִּّרְכּ. כַּאן בַּדַ'אכּ לְוַקְתּ כַּאנוּ עִ'בְּעִין חְעַ'אמִי מְסִלְّחִין. יְג'וֹן עַלַא בֵּיתּ, בִּנְהַאע', בִּלֵّיל, יְג'וֹן יְדִּקّוֹנוּ לְّבַּאבּ וִידִּחְ'לוֹן, וִיפִרְّע'וֹנוּ לְّבֵּיתּ. וְאַהְלִ-לְבֵּיתּ קִעַّדִּין כִּَלִّתִּם, מַחַّדּ יִקְדַּע' יִחְכִּי. יְפִרְّע'וֹנוּ לְّבֵּיתּ אַש מַא-בִּינוּ יַחְ'ד'וֹן וְיִמְשוֹן. וְהַאיִי חְכֻּמְתִּ-תִּّרְכּ כּ...Read more