תרגום כללי:

הייתה אחת שסיפרה שהיה לה חבר. עזב אותה, חזר והיא כבר בהריון. היא כתבה עליו שיר.

תשורה שרה.

הוריד אותה לבאר תחתית. נמלט השאיר אותה והיא נשארה לריכולי האנשים, אך אח"כ הרגה עצמה. הם אהבו זה את זה והוא עזב אותה, בגד בה. היא מוציאה את השיר הזה ואח"כ הורגת עצמה.

הרגה עצמה. היה צמח בשם עלאק, צמח כמו קקטוסים גדול כמו במקסיקו. לקחה מהחלב של השיח ושתתה. מתה מזה.

תרגום כללי:

תשורה: לא הכל אני זוכרת. את השירים אני זוכרת, כי נכנסו לאוזן. אמא שלי היתה טוחנת ושרה מזמרת. אני ישנתי ליד המטחנה; הייתי בת שלוש.

נעמה: באיזו שעה הנשים קמו?

תשורה: קמו עם אור ראשון, כדי לטחון ולאפות פיתות.

נעמה: באיזו שעה?

תשורה: כשהתרנגול קורא. קמו לטחון לעשות בצק, פיתות. הכינו ארוחת בוקר.

נעמה: אמא שלך טחנה ועשתה את כל הפעולות הללו?

תשורה: כן, היא והעובדת שלה.

נעמה: היא העירה אותך?

תשורה: לא, אני שמעתי אותה וקמתי. רציתי לשמוע את השירים שלה. אמי המציאה בעצמה את הלחן. אני אשיר לך בית מתוך אחד השירים שהיא חברה.

תשורה: שרה שיר שהלחינה אמה.

אימי ידעה תורה, היא בת המורי. שמעה את אביה מלמד את הבנים. בתימן לא למדו את הנשים; לא בצנעא ולא במקום אחר. אמרו: "מי שמלמד את בתו תורה מלמד אותה תפלות". היא למדה כל דבר, היה לה זיכרון טוב. אם אחד מהבחורים טעה, עשתה קול, כחכחה ותיקנה אותו כך וכך.

תשורה: שם המקום שילדה אותי אימי בו, היה אלהג'ר. אלהג'ר היה בהר, מיושב על ההר מלמעלה עד למטה בבתי היהודים. לסבי היה בית מדרש, הוא לימד את הבחורים הגדולים של היהודים. לימד אותם עד שידעו הכל: שחיטה, ברית מילה. באו אליו ממקומות אחרים ללמוד אצלו. בשנת 1941 הרבנים של צנעא התכתבו איתו. בינם לבינם. ב 1941 כתב סבי לכל תלמידיו: "הגיעה השעה לעלות לארץ ישראל". הוא ידע הכל. הוא כנראה ידע שבאירופה רצחו את היהודים בתקופה זו. הוא כתב לכל אחד שיהיה אחראי בכפרו שיתקבצו ויעלו לארץ ישראל, ואם רוצים שיבואו איתו.

נעמה: מה עשיתם?

תשורה: סבא שלי עזר לכולם. אם מישהו עני, דאג לו. אם יש חלש, הביא לו. אמא שלי רקמה, תפרה בגדים, אמרה לדודתי, (שגרה אצלנו בבית הגדול בן 4 קומות): "לכי לאלו ואלו הם עניים אין להם מה ללבוש". (במילותיה: 'אין להם מה ילבשו'). אימי תפרה בגדים לבד, נתנה לדודתי לחלק, אך אמרה לה: "אל תספרי מי נתן".

כשסבא שלי אמר לכל תלמידיו להתאסף אחרי פסח, כבר קנו גמלים, חמורים, והנשים אספו לחם יבש בצרורות, שקים לדרך. קנו תמרים, צימוקים ושקדים, כל הטוב. הכל יבש. שמו אותם בשק. הכינו הרבה. היה להם נאד מים, מעור של עגל, עור רך. הידים של הנאד עשויות מעור עגל היו כמו ברז. כשפתחו אותם יוצא מים. שמו את הנאד על מדרגה גבוהה. אם רצו להוציא מים מהנאד, פתחו את הידיות, והמים יצאו לכד קטן. מהכד שתו. לקחנו הרבה נאדיות של מים, לדרך. יצאנו אחרי פסח. הייתי בת שבע שנים, אחותי הקטנה היתה במנשא; אמא שלי נשאה אותה. אמא שלי הייתה בהריון. יצאנו אחרי פסח; יצאנו עם סבא שלי ועוד שלושים משפחות מהעיר הג'ר. בעיר נשארו ארבע-חמש משפחות. אחר כך גם הם עלו. יצאנו כולנו ביחד. את סבתי הרכיבו על הגמל, היתה בת 45.

את אחותי לאה שמו אותה בכיס שהיה על אוכף החמור. מצד אחד מזון. אני הלכתי ברגל. אמרו שאני כבר גדולה, בת שבע שנים, 'תלכי ברגל'.

השארנו הכל בבית של אחי. אבא שלי בנה בית לאחי. השארנו הכל בבית החדש שנבנה ליד ביתנו. אחי התחתן והיה בן 14 והכלה שלו בת 10. אך לא ישנו ביחד. הכלה ישנה בביתנו, בין הבנות. עד שאמרה: "אני רוצה לישון ליד בעלי". אז הרימו ידיים ואמרו: "אם את רוצה תלכי".

נעמה: איך הרגשתם כשיצאתם מהמקום שבו נולדתם?

תשורה: אני זוכרת הכל. אפילו את המטבח, הבוסתן, המעיין, מדרגות שהלכנו אליהם. לקחנו את המים מהמעיין לבית. בכל תימן לא היו ברזים. הלכו לבאר, לנחל, למעיין לקחת מים.

נעמה: מי הלך להביא את המים?

תשורה: היו לנו שני עובדים ערבים, אישה ובנה. הוא קושש עצים, היא ואמא שלי טחנו והערביה ניקתה, כבסה את הבגדים. הבן הביא מים וגם עזר לאבי בטוויה. אבי היה ממשפחת חדד, אלו שעבדו בברזלים. ייצר מחרשות.

לא נתנו לנו. אמרו שהרכוש שלהם. אתם תלכו לארץ ישראל שלכם. לא מכרנו דבר מהרכוש שהיה לנו.

אם היה עובר יהודי וערבי לידו, "אל תלך בצד שלי", אומר הערבי ליהודי.

בחיידן, בצפון תימן, היהודים השתמשו ברובה. היו יותר משוחררים משאר היהודים. יצאנו מביתנו, אני בת שבע, השארנו בית עם ארבע קומות ומרתף. הבית נבנה חצוב בהר. אבא שלי שחט עגל, הוציא לעניים, ואמא שלי הכניסה את הבשר בשיחים בתנור. השחילו את הבשר, רצועות, ממליחים אותו שמים על החבל שיטפטף, לוקחים מהחבל שמים באש. לקחנו בשר מיובש. לקחו בשר מיובש בנוסף לתמרים והצימוקים. 

ביום הראשון הגענו לצעדה, הלכנו ברגל. יצאו כל היהודים, קבלו פניו של סבא שלי, שהיה מוכר. אמר סבי: "הגיעה השעה לצאת לארץ ישראל, לבנות את בית המקדש השלישי. נצא מבין הגויים, מבין העבדים". אמרו לו: "אנחנו נבוא אחריך, חודשים". התחלנו ללכת, הלכנו ברגל, בדרך הגענו לעיר מעבר קרוב לצנעא, בין צנעא לדמאר, היהודים שם לא היו טובים.

כולנו הלכנו ברגל, הנשים רצו לאפות פיתות בעיר, אך לא נתנו להם. אלו היהודים בעיר מעבאר. הלכנו בדרך של חול ואדמה. רוב אל חאלי. הרגל שלי נכנסה לחול ולעפר. הרגל שלי קטנה, כמה שבכיתי. נעלתי סנדלים נכנסו יחד עם הרגל. אמרו: "אין ברירה". על הגמלים היה האוכל, אי אפשר היה לרכב עליהם וגם לא על החמורים. שני גמלים ושני חמורים לכל חמולה. הגענו לצנעא, אחרי שבועיים הליכה רגלית. בצנעא פתחו לנו את הבתים. יצאו הרבנים. קבלו את סבי יפה. אמרו: "ברוכים הבאים". הכניסו אותנו לבית, עשינו את השבת שם. אימי חלתה. הייתה בהריון בחודש רביעי. סבא שלי אמר: "את תשבי פה עם בעלך ועוד שני בחורים יעזרו לכם, שני גברים; אנחנו נתקדם, אחר כך תבואו לבד". אמא נשארה עד שתתרפא. אחרי שבעה ימים אימי נרפאה ויצאה עם מדריך גוי, שהראה לנו את הדרך. שולם לו הרבה כסף: גרוש גדול, דירהם. התחלנו ללכת, הגענו לכפר חדד, שמעו שם על סבי, יצאו מהבתים קבלו את פנינו בשירה. שני רבנים היו להם: אחד מורי אווב ואחד מורי סאלם. היתה לו בת שקוראים לה חממה . שיחקנו איתה באדמה. לקח לנו חמישה חודשים עד שהגענו לחדד.

אמא שלי ילדה את אחותי, אסתר, בחדד. יש הרבה אסתר במשפחה שלנו. התימנים קראו על שמות תנכיים: רחל, שרה, אסתר. אחותי לאה. אסתר מתה בדרך מהרעב. תשמעי עד הסוף; היא הניקה אותה, אך היו צרות. בחדד מת סבא שלי, סבא שלי פנחס. מתה הבת של דודי והיא בת חצי שנה. ישבנו שנה שם, כי סבא שלי כתב מכתבים לפה, לארץ ישראל, לסוכנות, לכל מקום, שיגידו לנו מה נעשה. הבריטים לא נתנו לנו להכנס לעדן. היינו צריכים להכנס לעדן באוניות. נשארנו שנה בחדד. סבא שלי ואחי ועוד קבוצה הלכו לקעטבה.

נעמה: איפה התאכסנתם בחדד?

תשורה: בבתי היהודים. היו להם בתים ריקים.

נעמה: איך היו בתים ריקים?

תשורה: אדם שמת, ביתו נשאר ריק.

נעמה: מה אכלתם?

תשורההגברים חפשו עבודה. נגמר הכסף, גם את האוכל סיימנו. עבדנו אצל הגויים. מביאים קצת חיטה, שעורה, גרגירים, טוחנים ועושים משהו לאכול. אחרי שנה קברנו בחדד את סבא שלי מדמון, פנחס, בת דודי, חייזרנה, את חמותו של סבי.

נעמה: למה מתו?

תשורה: בשל הדרך, אין אוכל. 

אמרו קדימה לצאת לעדן ברגל. יצאנו כל המשפחות שהיו בחדד ובקעטבה, 40 משפחות, ולכל משפחה ילדים ונשים. התחלנו ללכת. לקחנו גוי שהראה לנו את הדרך, שילמנו לו. הלכנו אחריו. הלכנו ברגל, הייתי כבר בת 8. הלכנו הגענו לבייצ'א, חצר מוות. מקום מדברי, מקום זנוח, היו שם רעים, כמו אנשי מעבאר. שם היינו חצי שנה. נגמר הכסף, לא היה לנו כלום. לאמא שלנו היו בגדים יפים, מהם תפרה לנו הבנות בגדים. הלכה לטחון אצל היהודים ואצל הגויים. נתנו לה קצת מוץ ממה שהיא טחנה. נתנו לה את מה שנשאר אחרי הניפוי. נתנו לה קצת קמח עם קצת מוץ שנשאר, ועם חומרים אלו הכינה לנו רביכה, כדי להשביע אותנו.

אחרי ארבע חודשים המשכנו ללכת לילה ויום. ישנים ביום ובלילה הולכים, כדי שהגויים, הערבים, לא ישדדו אותנו. היו שודדים, לקחו לנו את הבגדים. מפחד הערבים, החביאו היהודים את הבחורות היפות שלא יראו, שמא יחטפו אותן. אם אחד היה יתום עלולים לקחתו ולעשות בו שמד, שימיר את דתו, יתאסלם. יש לי שניים, אשתו של דודי, אח של אבא שלי, ושני ילדיה. היא היתה אחת יפה, טובה, לקחו אותה עם ילדיה והתאסלמה, אסלמו אותה. היא עדיין שם בתימן. אחרי ארבעה חודשים יצאנו מבייצ'א, המשכנו ללכת, הלכנו ברגל, עד שהגענו למקום שנקרא לחג'ה. מקום של נסיכות לחג'. לא נתנו לנו להיכנס לעדן. צריך היה לשלם; התשלום לפי ראש. נתנו להם מה שהיה לנו. לגברים אמרו לגלח את הפאות והזקנים. רצו להכניס אותנו מחופשים לערבים ולא כיהודים. הלבישו אותנו ויצאנו מהמחסום בלחג' אחד אחד. הגענו למקום שהכין הג'וינט אוהל כמו רחוב.

בזריבה, האוהל מיוטה עם חורים; יוטה שחורה ששמים על החממות. הגודל היה כמו שני רחובות ארוכים. מי שהכין את האוהלים אלו הסוכנות או הג'וינט, הכניסו אותנו לשם. בתוך האוהל הקצו לכל משפחה 4X4 מ'. הכל היה פתוח; כל אחד רואה את השני. אם רוצים להתלבש שמים כיסוי מסביב לאישה או לגבר. כך מתלבשים. הביאו לנו אוכל שנקרא רותי, סוג של לחמניות מקמח לבן. אנחנו אוהבים את החיטה. הסוכנות לקחו את הבחורים הצעירים, אמרו להם לבנות סוכות שדה, אשש. אליו תוכל להכנס כל משפחה.

נעמה: ממה עשיתם את האשש הללו?

תשורה: מעלי סוף. הביאו לנו ערימות של קש ועצים, הסוכנות הכינה בחשאד, הנשים היו בזריבה, והגברים יצאו להכין את המקום החדש למשפחות. בין חשאד ללחג' נמצאת זריבה. הגברים הלכו עם שלושה גברים מארץ ישראל. האחד עובדיה טוביה, השני שמעון אביזמר, אליהם הצטרף בנימין רצאבי. לקחו אותם ואמרו להם תבנו את האשש בשביל המשפחות. בנו את האשש, חפרו בשביל בתי שימוש ומסביב שמו מחצלות מרפיה.

היו שרותים נפרדים לנשים ולגברים. עשו לנו טוש, מקלחות. על החול, יוצאים בלי סנדלים או נעלים.

הבית שלנו היה ליד הר. ממול לבית צמחו עצים עם כל מיני דברים טובים. היה לנו בוסתן ליד הבית, היתה לנו אדמה. לאבא שלי היה כלי לטוויה שהיה טווה לגויים.

כל הזמן דיברנו בלשון הקודש (עברית), כיון שלא רצינו שהגויים יבינו, לא אמרנו 'גויים', אלא בלשון הקודש. בינינו קראנו להם גויים ולא גבייל. גם הנשים דברו בלשון הקודש. הגברים דברו לשון הקודש בינם לבין עצמם, למשל כששרו. הנשים במיוחד דברו בלשון הקודש כשרצו לספר משהו רע או שמישהו פגע בהם, או עלב בהם.