מה נתנו לך לעשות כשהיית קטנה? אמא שלי למדה אותי לקלוע בקש- לעזף. לפרנסתי הייתי קולעת ובעלי היה נפח. מכרנו את התוצרים לגויים. היהודים עבדו עם עורות, ואבי היה סנדלר.

היחסים היו טובים, היו נותנים לנו חלב ולבן (לבנה). לא היו ליהודים אדמות, רק לערבים. אמרו שהאדמות רק של הערבים.

אם לערבים היתה חתונה הלכנו אליהם, היינו כמו אחים, הלבוש של היהודים היה אחר.

שאלנו אותם מהו חלבי או בשרי, היו אומרים אללא אכבר, אלוהים גדול. אנחנו נותנים לכם רק נקי.

האימאם אהב את היהודים. אחרי הרצח שלו היו פרעות, הוא לא רצה שהיהודים יכנסו לארץ ישראל.

הייתי בת 15, כשהתחתנתי אבא שלי הציע לי את אחיו כחתן. אמר לי: אני אראה לך את הדוד שלך, אני מקווה שאת סומכת עלי ומכבדת אותי. בעלי הוא אחי אבי. אמרתי לאבי: 'הוא יותר ממני ב 10 שנים, ואני רק בת 15', אמר: 'אל תדאגי אני אחתן אותך בחתונה שעוד לא היתה ואתן לך מתנות, אני אלך לצנעא, ואקנה לך תכשיטים' כל זה כדי שאסכים.

הוא אהב אותי ואני אותו, נ:החתן? לא, אבא שלי. ואת הכרת את החתן? לא הוא בן בית אצלנו. כשהוא הרוויח משהו הוא נתן לאמי שתחביא אצלה. אמרתי: ריבונו של עולם, אני לא אשבור את המילה של אבי.

לצערי, לצערי, אבא עשה לנו אירוסין, חודשים אחרי האירוסין, באה מחלת הסובע, מחלה של שבוע, מי שאלוהים רוצה שיחיה חי, מי שגזר עליו מהשמים מת. אבי מת ממחלה זו. בעלי היה באבל על אחיו שנה.

בתימן עשו שבוע חינה, ועושים קישוט, ששמו בתימנית, שזאר- החומר שמקשט, צבעו שחור. השזאר משמש לנקודות קישוט - נקרא נגוש. במוצאי שבת, אחרי שבוע השמחה, לוקחים אותי לבית בעלי. נ: איך לוקחים אותך לבעלך? נ: עושים לי זאפה, שירה ותהלוכה מבית הכלה עד בית החתן. האחים והאחיות מלווים אותי, מתופפים בתוף, (שעוד נמצא אצלי), מזכרת לילדיי. שתי נשים שרות, מבית הכלה עד בית החתן ומלוות אותה. מה לבשת? לבוש - של צנעה, לבוש יפה, המכנסים רקומים עד הברך. השמלה מהצואר עד למטה עם חרוזים מכסף, חרוזי פיליגרן בקדמת הבגד. בדרך לארץ מכרנו את הבגדים, לא היה לנו מה לאכול.

נ: כשבאת לבית החתן, וישבת ליד החתן מה עשיתם? הייתי מכוסה, כל הדרך מהבית עד בית החתן. הייתי מכוסה, ותמכו בי אלו שליוו אותי. כשהגעתי אליו שמו לי על הראש מגרמה, וכיסיתי את הפנים. החתן מגיע ומרים את המגרמה, אח"כ גילה את פניי ונישק אותי, לא היה אף אחד בחדר, רק אני והוא לבדנו. אחר כך, אחרי חצי שעה-שעה הגיעו אנשים. זה 'יחוד'. הסכמתי להרים את המגרמה אחרי שנתן לי 2 גרוש. ככה היו נותנים בתימן 2 גרוש. אח"כ דיברנו.

מה עשיתם אחרי ה'ייחוד'? לא עשינו שום דבר. מה עשו האחרים? מה עשיתם כשהגעתם לבית של החתן? כשהגיעו אנשים נתנו לנו מתנות חתונה, נותנים גרוש חצי גרוש ולעיתים פחות. אצל הגברים הכריזו: 'מי עוד נותן לחתן ולכלה?' היו אומרים מתנה לחתן, מתנה לחתן ולכלה. כלה נתנו בשקט. אם הכריזו לחתן, סימן שזה לחתן ולכלה.

אחרי הריפט (זמן המתנות), נותנים לאכול גרישה ודבש ושמן, בערבית נקרא עשית וסמנה.

הבת הגדולה שלי היתה בת שנתיים וחודשיים. אחר כך התחלנו לבנות את הבית שלנו. היינו גם עובדים בחוץ, אני בניקיון ובעלי עבד בזפת בעיריית פתח-תקווה. ילדתי שתי בנות ושני בנים. גידלתי אותם לבד בלי רכב, בלי טלפון, בלי כלום. כשהייתי צריכה ללכת לאסיפת הורים, הייתי לוקחת טרמפ. עשינו הכל לבד. הייתי מנקה בתים של אנשים. כדי לעזור בפרנסה הייתי גם קונה פירות מאנשי המושב, רינתיה ומזור: ענבים, תפוחים, אפרסמונים ועוד. הכנתי לפתן פירות, ריבות וליקרים. הילדים שלי גדלו, הלכו לבית הספר ולאוניברסיטה. הבת הצעירה הלכה ללמוד באוניברסיטה בירושלים צילום אומנותי. 

עבדתי במושב וגרתי במושב. חלבתי פרות, נתתי אוכל לעופות משום שאבא היה עובד. אני טיפלתי בעבודות בבית ובמשק במושב. אני הייתי מכבשן. הייתי עובד בכבש שמהדק את הזפת על הכביש. שאר העובדים בעירייה היו מבוגרים וזקנים. אני הייתי הכי צעיר. קניתי (דירה) פה במושב נופך, כי הייתי גר עם אבא שלי במושב רינתיה. קניתי חדר אחד, ואני ואשתי בנינו את כל הבית. גם אשתי עזרה לי. נודה לאלוהים.

סימה: כשאמא שלך הייתה בחיים, מתי היא חלתה? בן כמה היית?

יוסף: הייתי בגיל 12 או 13 שנים, נכון?

סימה: היא עשתה לך בר מצווה. רפאל אח שלך היה יותר צעיר ממך.

יוסף: אני הייתי הבכור.

סימה: מה היה לה?

יוסף: הייתה חולה בסרטן.

סימה: כמה זמן היא חלתה?

סימה: בערך שנה.

סימה: מה עשית? כשאמך נפטרה נסעת באופניים ללוד למשפחה! ומה קרה לך בדרך?

יוסף: תאונה

סימה: איזו תאונה? נפגעת ממשאית?

יוסף: בכביש של שדה התעופה פגעה בי משאית.

סימה: נפגעת קשה? באיזה בית חולים היית?

יוסף: בתל השומר.

סימה: כמה זמן היית בבית חולים?

יוסף: חודשיים. הייתי כמו שיכור. 

סימה: קיבלת מכה בראשך שלך? כשהתעוררת מה הרגשת?

יוסף: לא זכרתי כלום. אני רואה את עצמי בבית חולים, "מה קרה?"

סימה: באו חברים שלך לראות אותך כשחזרת מבית החולים? כמה לקח לך לחזור לעצמך? מה עשית?

יוסף: עזרתי לאבא שלי לתת אוכל לפרות לעופות. הייתה לנו סוסה נאמנה ומצוינת. אחרי התאונה קיבלתי פיצויים וקניתי בכסף חדר במושב.

סימה: מי הכיר והראה לך אותי?

יוסף: דודה שלי שידכה בינינו.

סימה: מה אמרה לך?

יוסף: משפחה טובה וילדה טובה, רק קצת מגמגמת.

סימה: הוא בא לבקש אותי ואני אמרתי לו : "אני מגמגמת, אתה מוכן לקבל אותי עם הגמגום? תיכנס. אם לא - תלך מפה ואני לא רוצה לדעת עליך כלום. לך וזהו." ענה לי: "אני לא צריך שתנאמי לי בכנסת". תוך שבועיים התחתנו וגרנו בצפת.

תרגום חלקי:

גרנו בצפת ארבע וחצי שנים. יום אחד אמר לי בעלי: "קומי, אני הולך לכפר נופך". אמא שלי ז"ל אמרה: "אם אתה אוהב את הבת שלי, אתה חייב לגור לידי פה בצפת. אני זקוקה לעזרה של סימה". בלית ברירה בעלי הסכים. אבל בצפת היה קר מאוד והוא רגיל לחום של אזור המרכז (מושב רינתיה ונופך קרובים לפתח-תקווה). כל החורף ישב בעלי בבית. רוב הזמן היה במיטה, לא עבד ולא עשה כלום בגלל הקור.

צפת לא הייתה משהו גדול. עיר מאוד קטנה, אבל בסך הכל היה בסדר. חיינו שם כמה שנים וחזרנו למושב. הבאנו לעולם שתי בנות ושני בנים.

דודה שלי, אחות של אמא שלי ז"ל, הכירה לי את אשתי והבאתי אותה למושב נופך. היה לנו רק חדר אחד, בלי מטבח ושירותים, בלי כלום. רק אבנים, סלעים ואדמה. מסביב גדלו הרבה קני סוף, סברס קוצני ועצי תאנים וביניהם נחשים, עקרבים וחולדות. זה היה בשנת 1972. היינו אני, בעלי והבת הבכורה שהיתה בגיל שנתיים וחצי. כל יום היינו עובדים על הבית לפחות ארבע או חמש שעות. כולם היו הולכים לישון, ואני הייתי ממשיכה את העבודה שלי, לבשל, לכבס, לנקות ועוד.

תרגום חלקי:

במשך 11 שנה למדתי איך לגדל את ילדיי, שעה בשבוע במכון אדלר. למדתי גם על יחסי אנוש בצורה יפה. אחר כך למדתי שש שנים אנגלית, פעם בשבוע. אני יודעת לקרוא, לכתוב ולדבר. אחר כך החלפתי את מפרק הברך, בזכות זה קישטתי את הבית בכלי זכוכית, כדי חרס, קופסאות מעץ והמון קערות וצלחות וכד פרחים במשך שבע שנים. אחרי זה הלכתי ללמוד את אמנות החריזה. יצרתי מחרוזות, צמידים, טבעות ועגילים. מה שאת רק רוצה מכרתי. הכול: סופגניות, עוגיות, אוכל, עוגות. בעלי עבד בעיריית פתח תקווה והרוויח מעט. זה לא הספיק אפילו בשביל לאכול. לאט לאט הילדים גדלו והתחתנו ונשארנו לבד. כמו שני אחים אוהבים. לא חסר לנו כלום ואנחנו מודים לאלוהים על הכל. אני ראיינתי וכתבתי סיפורים של ותיקי הכפר שלנו, ולא חסר כלום. הכל יפה וטוב.

אני גידלתי את האחים שלי. אני האחות הבכורה. שמי סימה והיו קוראים לי שמחה במרוקאית. היו לי שני אחים. לגדול קוראים שמעון ולצעיר שלום ז"ל. כשהייתי בת שש, אמא שלי הייתה צריכה ללדת והיא אמרה לי: "אני הולכת להביא לכם אחות קטנה. סימה, תשמרי על האחים שלך ועל הבית". רציתי לקלח את האחים שלי ולא היו מים בברזים. כשהגיע הלילה, גם אז לא היו מים. הלכנו לישון אצל המשפחה שגרה בקרבת מקום. כשחזרנו בבוקר, כל הבית היה מלא מים, מהמשקוף למטה. בדלת בפתח הבית היה מפתן שעצר את המים. אמא ואבא שלי עם התינוקת החדשה היו צריכים להגיע באותו יום הביתה. פחדתי מאוד מהתגובה של אבא שלי, שיכה אותי מפני שלא הייתי אחראית. כשהגיעו הביתה אבא ראה את כל הבלגן והכה אותי, ואמא נתנה לי שקית סוכריות.