תיעוד ושימור לשונות היהודים ותרבויותיהם ע"ש חיים (מרני) טרבלסי ז"ל
תרגום כללי
אבי היה תמיד שונה מאחרים. כל בני דודיי ודודותיי הלכו לבתי ספר של יהודים - סימן טוב, שם טוב, אליאנס. אבא חיפש את בתי הספר הטובים לילדיו. הוא רשם אותנו לבית הספר רהבאט, בית ספר נוצרי פרטי לבנות. אני הייתי עוד בגן ברהבאט. עוד בגן למדנו שלוש שפות: צרפתית, אנגלית וערבית. לאחר מכן למדנו היסטוריה, מתמטיקה, שפות ואומנות. זה היה בית ספר גדול, מדהים ביופיו. אני זוכרת ויכולה לשרטט אותו. אהבנו את בית הספר. היו מוציאים את היהודים ללמוד משהו אחר בזמן שהנוצרים למדו שיעורי דת. הם כיבדו את היהודים וידעו שיהודים לא אמורים להשתתף בשיעורי הדת. כאמור, בשנת 1948 עם הקמת מדינת ישראל פוטרו כל היהודים ממשרותיהם בממשלה, ובהם גם אבי. אבי הלך למנהלת בית הספר ואמר שלצערו לא יוכל לעמוד בתשלומים לבית הספר. המנהלת אמרה לו: "חיים, אל תדאג, בנותיך ימשיכו ללמוד בבית הספר ללא תשלום". וכך המשכתי את לימודיי ברהבאט עד שעליתי לארץ.
תרגום כללי
בפרהוד הייתי ילדה קטנה כבת שלוש. אין לי זיכרונות פרט לזיכרונות מסיפורים.
לאבא היו חברים מוסלמים, והם באו אלינו ולקחו אותנו לביתם כדי שנהיה בטוחים. סמי בן דודתי סיפר לי ששמעו צעקות של בנות, ואז הוא אמר: "אוי ואבוי, אלה הבנות של חיים שצועקות". גרנו בשכנות לבית דודתי, במרחק של כ-100 מטר, ולכן היה אפשר לשמוע אותנו. כאמור, היינו אצל חברים של אבי כדי להבטיח את שלומנו. הפרהוד נמשך יומיים-שלושה. בזמן כה קצר נהרגו 175 יהודים.
כשקמה מדינת ישראל השתגענו משמחה, במיוחד כי שאול אחי היה בישראל. אנחנו היינו בבגדד, אך ליבנו היה כאן בארץ. רק ישראל הייתה בליבנו.
תרגום כללי
חג הכיפורים היה יום קדוש. שלושה ימים התכוננו לקראת החג הקדוש הזה, טהרת הגוף וטהרת הנפש. בישלו לסעודה המפסקת, התכוננו לצוֹם במשך שלושה ימים. כולם צמו בלי יוצא מהכלל. לבשו לבן, נעלו נעליים לבנות סרוגות, לא מרחו אודם, נמנעו מלעבור ליד מתג החשמל שמא יידלק האור. כולם בילו בבתי הכנסת, הלכנו על קצות האצבעות.
עם צאת יום הכיפורים ערכו שולחן מכל סוגי האוכל האפשריים: התחילו עם ריבה, כל סוגי הפירות, ואחרי זמן מה מי שרצה אכל אוכל מבושל.
ככה חגגו את יום הכיפורים.
תרגום כללי
בני דודי מצד אבי, בעיקר בנותיו, היו שונים מאיתנו. אנחנו לבשנו שמלות עם כתפיות, ואילו הן היו שמרניות בלבושן, לבשו רק בגדים עם שרוולים. היינו ישנים על הגגות. בין הגגות הפרידה גדר נמוכה. הגג שלנו והגג של דודי, אח של אבי, היו צמודים. לעיתים היינו עוברים מגג לגג ולא פעם מצאתי את עצמי בבוקר ישנה ליד בת דודי או להפך. היה על הגג חדר שקראו לו כבשכאון (עליית גג). היה על הגג גם מטבח כי בקיץ חיינו על הגגות וישנו על הגגות. היו לנו מיטות וסביב המיטות כילות עשויות טוּל מחשש עקיצתו של זבוב יריחו. אף אחד לא נמלט מעקיצתו, כל הבגדאדים נעקצו. אם היה לך מזל, נעקצת במקום לא גלוי. אחותי אמירה נעקצה בלסת השמאלית, אחותי ז'קלין נעקצה בעפעף עין ימין. אני למזלי נעקצתי ביד בין כף היד למרפק. תמיד בירכו אותי על המזל הטוב שנפל בחלקי שנעקצתי ביד כי העקיצה הותירה תמיד צלקת מכוערת, וכשזה בפנים זה די בעייתי. בקיצור אף אחד לא נמלט מעקיצת זבוב יריחו.
