דוד: אבא שלי היה בחברה קדישא בלי תשלום, בהתנדבות ללא תשלום. היו באים לחפש אותו כשפלוני נפטר, ותבוא לעשות גמילות חסדים לטפל בנפטר. כנראה הטהרה, הרחצה וגם הקבורה נשארת לאנשים אחרים. הוא היה עושה רק טהרה של הנפטר, רחיצה והלבשת התכריכים שלא נדע, כן, הוא היה עושה נפטר, והשאר היו עושים אנשים אחרים. היו חופרים קבר זה היה מישהו אחר, אנשים אחרים, היו משלמים להם חודשית, היו עומדים עם החברה. היו באים לחפור את הקבר וקוברים ומכסים את הקבר, אלה היה להם חודשית שלהם מהחברה. אבא שלי זיכרונו לברכה היה עושה רק בהתנדבות, לשם שמיים.

דוד: אני דוד תורג'מן בן חיים ורבקה, נולדתי בפאס בשנת 44. בעברית שנת התש"ד י"ד כסלו תש"ד. בילדותי כשהייתי קטן, עברו עליי שנים בעיר פאס, ברחובות פאס, שם גדלתי, שם היו החברים שלי, ואני זוכר עד עכשיו, אני זוכר את המשחקים שהיינו משחקים כשהיינו קטנים. היו לי חברים מוסלמים וחברים יהודים, היו גרים איתנו ברחוב. הייתה בינינו, היינו כמו אחים, משחקים כולנו, לא היינו אומרים זה יהודי וזה מוסלמי או משהו כזה, היינו כולנו אותו הדבר שיחקנו וגדלנו ככה. המאכלים שהיינו אוכלים כשהייתי קטן, היום אני מתגעגע אליהם. האנשים של היום אוהבים דברים חדשים, לא אוהבים את הדברים הישנים מה שהיה לנו. אוהבים בישולים חדשים, מרשמים חדשים, לא כמו מה שהיה לנו בפאס. אני הלכתי לאליאנס, כשהייתה העלייה, שמונה שנים נכנסתי לאליאנס, שם בית ספר יסודי. גם כשהייתי בן 18 ועברתי משם לתיכון. עשיתי בר מצווה והלכתי לתיכון, תיכון עשיתי בעיר טנזה. בישיבה תיכונית. שם למדתי איזה 4 שנים, עד שסיימתי תיכון וחזרתי לעיר פאס. בישיבה למדנו שם גמרא ומשניות וגם תורה. באגם תורה למדנו שמה משניות ואחרי, בחצי יום השני למדנו לימודי חול. למדנו שמה כל המקצועות כולם שלומדים בתיכון. גאוגרפיה למדנו שם, היסטוריה של צרפתית, מתמטיקה, אלגברה, לשון, המקצועות כולם שהיו לומדים בתיכון, בקולפלומוטר, אנחנו למדנו אותם שם בטנזה בחצי היום השני. חצי היום הראשון למדנו רק דברי קודש, חצי יום השני דברי חול. 

דוד: כשהיינו ילדים, ברור שלא הייתה לנו טלוויזיה ולא היה לנו, אפילו רדיו בקושי היה לנו רדיו קטן היינו שומעים בו חדשות. בעיקר חדשות מארץ ישראל. המשחקים שהיינו משחקים כשהיינו ילדים, היינו משחקים אותם רק בחוץ. היינו מה שנקרא בעברית "תופסת", או מחבואים, ואחר כך לחפש איפה היינו, מחפשים אותנו איפה אנחנו מתחבאים. או שהיה לנו איזה משחק אחד שקראו לו "דיליברה", זה משחק כולו של ריצה. היו שלושה או ארבעה חופשיים, לא היו עם הקבוצה, ואחד היה צריך ללכת לתפוס אחד מהשלושה או ארבעה שהיו משחקים איתנו, אבל הם בורחים ואנחנו רצים אחריהם עד שהיינו תופסים אותם ומביאים אותם למקום איפה שהיינו משחקים. ושם היה עושה יד על הקיר ויד על... היה אחד שומר כדי שלא יבוא אחד לשחרר אותו. איך היה משחרר אותו? אם אחד מהשלושה או הארבעה ילדים שהיו רחוקים, אם הוא בא בריצה ומפיל את היד שהייתה ככה חופשית, אם הוא מפיל את היד ועובר אומר דיליברה. דיליברה בצרפתית חופשי. משוחרר. אז היינו אוהבים את המשחק הזה. היה שומר על הבריאות שלנו. כי היינו בזמן המשחק היינו רצים ולא היינו יושבים שהדם קר, היינו רצים שהדם שלנו היה חם. וברוך ה' גדלנו ככה בלי מחלות בלי כלום. היה עוד משחק שם, קראו לו חמישה אבנים במרוקו המשחק הזה היינו משחקים אותו בגרעין של המשמש. בגרעינים של המשמשים. היינו משחקים עם הגרעינים של המשמש, היינו בוחרים את הגדולים והטובים, היינו בוחרים ארבעה מהם, והיינו משחקים בהם. וכשהיינו זורקים באוויר כדי לתפוס, יש אחריו הייתה אבן, ניס. היינו קוראים להם ניס לגרעינים האלה, ואבן שהיינו זורקים באוויר וככה שחקים.