פנינה: כשהתחתנתי עם ישראל, שיהיה בריא, עשו חתונה במגרש כדורסל, כדורגל, אוכלים ושותים. הייתה במה שעלו עליה, המשוררים שרו, והרקדנים רקדו שבעה ימים. כל לילה הולכים ומשמחים את החתנים.

נעמה: החתונה שבעה ימים? מה עם העבודה? באיזו שעה הלכו לישון?

פנינה: בארבע-חמש בבוקר. אני זוכרת בשלוש בלילה. חברה אחת ליוותה אותנו הביתה, היו עוד שניים, תנעמי וסאלם מוסא, היו נותנים סקצ'ים, דיברו ואנחנו צוחקים. עושים הצגות. צחקנו מהמילים שאמרו. משמחים חתן וכלה. ישנו בשעה שלוש-ארבע. אני זוכרת אנשים שמחים. לא כמו היום, דאגות לזה ולזה. היו שמחים בחיים. לא היה הרבה כסף אך הלב היה שמח.

סיפור על עוקשי שהיה רועה את הצאן וברחו העדרים אל פסי הרכבת ליד צרעה. כבשה אחת עלתה על פסי הרכבת ונדרסה. עוקשי הלך הביתה בוכה. דודי אווב שאל אותו: "מה יש לך?" סיפר לו את הסיפור: הרכבת לקחה את הצמר איתה.

כשהגיעו העולים החדשים למושב, הם שתלו במקומות שונים, אחד מאחורי הבית, אחד בשדה בשטח. זרעו אפונה, פול, שום. אח"כ היו עולים לשוק ומוכרים אותם. מוכרים עגבניות, פלפל. השוק בבית שמש. היום כבר יש שם שכונה, בתים יפים גדולים ומצבה לחיילים שנפלו. היה שם שוק יפה. כל אחד הגיע עם הסחורה שלו, שם אותה על הרצפה ולידו המשקל. היה בכף אחת שם את המשקולת ובכף השניה עגבניות. דודה רומיה קראה לאפונה, אפונה ברילה. הדודה רומיה אשתו של תנעמי. יש להם דיאלקט שונה הם באו מתנעם. הם לא אומרים כמוני אפונה ברילה (בקמץ), אלא אפונה ברילה (בצירי). אנשים צחקו זה מזה בשוק, זה גונב לזה. הדוד שלי לקח את המאזנים של הקילו, החביא אותם. אמר אני אזרוק את הקילו על ראשך. אף אחד לא היה יכול עליו. יום אחד לאה, בתו של דודי, אווב, הלכה לרעות את הצאן, יחד עם יונה הבת של שלום עוקשי. העדרים ברחו להם, לשדה של יעקב שונים. הכבשים אכלו את שתילי העגבניות ששתלו. יעקב שונים לקח את הכבשים והכניסם לדיר שלו, סגר עליהם, דודי אווב אמר לו, בכעס: "תוציא את הכבשים", אמר שונים: "אני לא מוציאם כי אכלו לי את השתילים". אמר אווב: "אתה מוציא אותם או שאכה אותך במקל " שאיתו התהלך. פתח שונים את הסגר והוציא את הכבשים. אמר : "זה משוגע". נו מה יעשה? אח"כ ליעקב שונים כאב הגב, ודודי עובדיה, שר עליו שיר בחרוזים שסיפר את מה שקרה.

שיר בחרוזים: שונם עושה דברים לא טובים, לקח הצאן, אכלו את השתילים.

פנינה: אני זוכרת שהגענו למושב ראשונים, אח"כ באו כולם, צריף אחרי צריף, כל המושב כולו מלא. אח"כ מה עשו האנשים, פרנסה צריך פרנסה, יש אנשים שעבדו בשטח שלהם, עגבניות, פולים, אפונה ומכרו בשוק, ולפני כן שווקו לתנובה. מה שנשאר נמכר בשוק. עשו הכל. יש אנשים שלא התפרנסו מהשטח מהירקות. אלו גדלו עופות בשביל ביצים, היו משווקים לתנובה. יש אנשים שלא עשו אף אחד מאלו. הם עבדו בחוץ, היו מורים פקידים. כל מיני עבודות. כל אחד התפרנס בכבוד כמו שאומרים. היה ככה.

חגיגת החתונה במושב - הנשים בישלו בסירים ענקיים. חילבה ומרק, פיתות ולחוח, עשו כמו בתימן, אבל אח"כ כל אחד עשה לעצמו. בחתונות ובמסיבות .

נעמה: איך חילקתם את העבודה? בין כולם? או אחת עשתה את הפיתות המרק והכל? או עוזרים?

פנינה: כן כן כל משפחה, נשותיהם ובנותיהם. כל משפחה שהחתונה שלהם, המשפחה מכינה ובאים לעזור להם השכנים והחברות.

נעמהנ: מה הן עושות?

פנינה: הן מכינות פיתות וחילבה ומרק וסחוג. היו ביחד. אם יש ברית מילה או חתונה, כולם, כל אחד עוזר לשני. היתה אחוה מצויינת. אם חגגו ברית מילה או חתונה בשבת. עשו מסיבה בבית החוגגים, למסיבה זו קוראים ג'עלה.

נעמה: איך הג'עלה הזו?

פנינה: כל אחד לוקח מביתו משהו,

נעמה: מה הוא נותן?

פנינה: את הבקבוק שלו. קוניאק או עראק, או קלייה, דברים טעימים. קטניות וכל מיני: פופקורן, עטר- (קליה מעדשים). וכן גלאה (קלייה של פולים) היו עושים הכל. ישבו בג'עלה ועושים הכל. שותים ערק. אוכלים ושרים שירי שבת. המושב היה שמח וכולם היו שמחים. 

גידלו עופות בשביל לשווק לתנובה. קמו בלילה לעבודה והמשפחות עזרו זו לזו. בלילה שהיו משווקים העופות לתנובה, נתנו להם כלובים. הכניסו את העופות לכלוב, והרימו אותם למשאית.

נעמה:הנשים לא היו קמות בלילה?

פנינה: גם הן קמו. הן הכניסו את העופות. הן הכינו קובנות וסחוג, ואם יש 'סמנא' היו הגברים והנשים יושבים ואוכלים וצוחקים. 

נעמה: למה בשמחה?

פנינה: יש לנו דברים טובים. היו מתבדחים. אוכלים ביחד היתה אחוה נהדרת.

פנינה: המעברים עד הגעה למושב ישעי והחיים בו- אספר לך, הגענו מתימן לראש העין, מראש העין לדיר אבן ב'. כשירדנו משם, מיד בנו שם בתים. אנחנו ירדנו. אנחנו הבנים והבנות היינו שמחים. העלו אותנו בטרקטור, ולטרקטור פלטפורמה, אנחנו בדיר אבן ב'. היינו הראשונים שם יצאנו בטרקטור, הצריף על הטרקטור והגענו למושב ישעי. כל אחד והפחון שלו. אנחנו הילדים, אני הייתי בת 5- 6 שנים, ירדנו הראשונים במושב ישעי  לא היו בו לא צמחים לא עצים ולא שום דבר, אנחנו הראשונים הגענו.

נעמה: היה דרך? משהו היה מוכן?

פנינה: לא היה, עוד לא סללו כביש. היה מים, צינורות, ברזי מים, בחוץ. אנחנו הראשונים. בלילה ההוא, אני זוכרת, אחי ישראל, אלוהים ישמור אותו לנו, הוא הגדול, הוא היה בחוץ שומר עלינו כל הלילה.

נעמה: היה לו ביד משהו כשהוא שמר?

פנינה: כן היה לו רובה, מהמשטרה. נשאר כל הלילה לשמור.

נעמה: הוא כבר היה נשוי?

פנינה: כן. שני צריפים לנו ולהם, לישראל.

נעמה: למה שמירה? האם היה משהו בישעי?

פנינה: כן היה. היו באים פדאיון ממסילת ציון מכיון לטרון. אבל ברוך השם, תודה לבורא עולם, לא היה לנו כלום. אבל פעם אחת, היו סוסים, והיו בצריף שלהם. נתנו לנו סוסים, לכל משפחה סוס, פרד או פרדה,

נעמה: נתנו לכל שתי משפחות סוס אחד.

פנינה: אני זוכרת, פעם אחת, לפני הצריף שלנו בלילה שמענו את הסוסים שלקחו אותם מהאורוה שלהם, גנבו אותם , אני זוכרת, שליד הצריף שלנו.

נעמה: מה שמעתם?

פנינה: שלקחו את הסוסים, גנבו אותם מהמושב בלילה.

נעמה: באיזו שעה?

פנינה: בשעה 1-2 בלילה. אנחנו שתקנו. פחדנו שירו בנו. יהרגו אותנו. אח"כ המושב עשו בתים ובנו בתי ספר. כשירדנו לכאן, אני נכנסתי לכיתה א'.

נעמה: מי לימד אתכם?

פנינה: מורה בשם נחמה. ובכיתה ח' שמה ברכה. למדתי בישעי בכיתה ח'.

נעמה: למדתם במבנה או בצריף.

פנינה: לא, למדנו בצריף, צריף שוודי מעץ. סיימתי את הלימודים שלי במושב עד כיתה ח'.

אני רוצה לספר על האוכל. אחת מהמושב הכינה לנו קקאו בשעה 10. את ארוחת הצהרים הכינה שושנה רצאבי, בת דוד של ישראל, היא היתה הטבחית. סיימנו את הלימודים בבית הספר, שהיה רחוק, (היה בשורה של בשאר נחום). בית הספר היה למטה, ועולים לאכול.

נעמה: הארוחה לא היתה ליד בית ספר?

פנינה: לא. בשעה 10 נתנו לנו חלב עם קקאו. היתה אחת עושה, ואנחנו הבאנו מהבית לחם, סנדוויץ. מה היה בסנדוויץ? סחוג ועגבניה, מרגרינה. או ריבה. לחם. אמא שלי נתנה לי תפוח. אני שמחתי בחיים האלה. הייתי ילדה קטנה. אבא שלי ואמא שלי אהבו אותי, למה אני לא הייתי עושה לאף אחד כלום, ילדה טובה. מה שאמרו לי: 'אמן'. לא קיבלתי מכות, לא הרביצו לי. אצלנו בבית לא הרביצו. אבא שלי, היה המורי של המושב ואמא שלי, מנוחתה בגן עדן, היתה הבלנית הראשונה במושב. אחריה, אשתו של דוד ישראל. ואחריה אני עכשיו הבלנית. אני שנים כבר אני עובדת, אני עדיין עובדת במקווה.

נעמה: בת כמה את עכשיו?

פ: ארבע ושבעים.

נעמה: איך הכרתם?

פנינה: כשבאו ישראל בעלי, הם לא היו מהתחלה במושב כמונו. בשנת 1960 הם הגיעו למושב. הם באו מפתח תקוה בשנת 60, הבית הזה בשביל ישראל. זה הבית שנכנסנו, אנחנו הראשונים, התחתנו וקבלנו את הבית מהסוכנות. אבל לפני כן בבית הזה אגרו שעורה וחיטה.

היתה בבית משפחה שגרה בו ועזבו את המושב. לא רצו לגור בו. אח"כ, באה משפחת דמארי יחייה ובתו שהיתה חברתי, שמה צילה .אח"כ, לפני שהתחתנו, עברו לבית דגון. אח"כ התחתנו.  ישראל ואבא שלו חתמו על הבית, היו להם תרנגולים ואפרוחים קטנים. האפרוחים גודלו ושווקו ל'תנובה'.