אני זוכרת כשהייתי בת ארבע שנים, סבתא שלי, נעמה, אמא של אבי, לקחה אותנו למקום שנקרא מחראם, לשחק, לשמור עלינו. אמי קדרה כלי חרס, צלחות, קעריות, קערה גדולה, סחון, כדים למים ודאווח, כד גדול מאוד שהיה בבית, שאליו שפכו מים מהכדים הקטנים. בכדים אלו, שהונחו על הראש, הביאו מים מהמעין ושפכו לכד הגדול שנקרא דאווח. 

כשהייתי קטנה, אחותי לולואה וסלם, אבשלום - אמי הלכה להביא חט'ב, זרדים,

נעמה: מי הביא את החט'ב?

פנינה: אח שלי ישראל, אח שלי שלום, ואחותי לולואה.

נעמה: כמה ילדים הייתם בבית.

פנינה: כשעלינו לארץ היינו שישה, שלוש בנות ושלושה בנים.

נעמה: לאן הגעתם כשעליתם?

ישראל: לראש העין.

פנינה: שקט!.

נעמה: איפה שמו אתכם?

פנינה: אני זוכרת בראש העין. אני לא זוכרת בדיוק. אני זוכרת שהגענו לאוהלים.

נעמה: התיישבתם על פי המחוזות שהגעתם מתימן?

פנינה: לא. אבא שלי עזר לכולם, ומה שאמר כולם אחריו. אלו שהיו עם אבא שלי ירדנו למושב ביחד. אחרי כמה שנים הגיעו 'החדשים'.

נעמה: מאיפה באו?

פנינה: מהבקעה. אני לא זוכרת בדיוק. והמושב גדל וגדל.

נעמה: מה היה התפקיד של אביך?

פנינה: אבי, בן של שלמה בשארי, הגיעו מצנעא, כאשר לא ידעו מה לעשות מבחינה הלכתית שאלו את אבי. אמרו, נלך לרב מורי משה בשארי, שהיה במקום שנקרא חדא ונשאל אותו. כך בתימן. כשהגענו למטה יהודה שאל הרב של מטה יהודה את אבי שאלות הלכתיות, אמר לאבי שהוא חכם וידען. אמר לו מעכשיו אתה רב בישראל. אח"כ שימש אבי רב מושב ישעי. מולנו היה קיבוץ צרעה, לא היה להם רב, הם היו מגיעים לאבי, כך אני זוכרת, שאבי קידש אותם במרפסת שלנו, ולאחר מכן הלכו. בהמשך קידש זוגות בצרעה. עשה בריתות בצרעה ובכל הסביבה.