ישראל: כשהגענו לארץ ישראל, לקחו אותנו לבית ליד, מחנה עולים, אח"כ יצאו המשפחות כל יום קצת קצת. חלק לחדרה, אלה לגדרה, אלה לפתח תקוה אנחנו הלכנו לגן יבנה. משדה התעופה לוד לקחו את העולים כל אחד למקום אחר, לראש העין, אלו לקחו אותם לצריף. קודם המחנה שלנו היה בבית ליד. אחרי חצי שנה בבית ליד לקחו אותנו לגן יבנה נתנו לנו בית. צריפים. קודם צריף מפח.

נעמה: ספר על החיים בצריף.

ישראל: היה כולו רצועות, לשבת בחוץ יותר טוב מבפנימו של הצריף. אחר כך, בחורף היה בסדר, טיק טיק, ואם יש ברד... באותו השנה ירד שלג, היינו בבית ליד, האוהלים נפלו בשל השלג. השלג היה איזה מטר למעלה והאוהל נפל עלינו. קודם היה אוהל, אחרי האוהל היה צריף, ואחריו צריף מבד. הבד של האוהל. אחר כך, הורידו את אלו ובנו בתים. בתים כמו רכבת. זה חדר, זה המטבח, והשירותים בחוץ. כל המקומות היו עושים אותו דבר לכולם. אח"כ אנשים התחילו בונים לעצמם. לא מצא חן בעינינו הבתים, כל אחד הוסיף לעצמו עוד חדר, שרותים מקלחת. כל אחד מה שרצה. הרבה מהאנשים לא מצא חן בעיניהם המושב, עזבו את הבית והלכו, יצאו מהבית והלכו. היו להם קרובים בנתניה, אמרו להם: "יש בתים ריקים אצלנו", הגיעו לחדרה. אמרו שיותר טוב מהמושב. במושב הרי תשארו כמו הגויים, כמו הערבים, תשתלו, תעשו תלמים, תקצרו את השעורה והחיטה ואת התירס. בואו תעשו חיים, תעבדו יום אחד, תקחו את הכסף תלכו לקנות במכולת, ואתם נינוחים. לא תשארו ולא תהיו בשדות, בשמש.

נעמה: אז למה באתם לפה?

ישראל: אנחנו באנו לכאן, אגיד לך למה. סבא שלי יחיה, וסבתא שלי, הם באו לפה ואנחנו הלכנו לגן יבנה ואח"כ לפתח תקוה והם באו מהעלייה מראש העין לכאן. הגעתי לכאן לבקר את סבי. הייתי בצבא. אח"כ סבי נפטר הגעתי ואני עוד חייל, הגעתי להלוויה שלו. אמרו: "ישראל, למה לכם לשבת בפתח תקוה? בואו לכאן". אמרתי: "בסדר". עלינו לסוכנות בירושלים, אמרו לנו: "קחו רכב גדול תובילו את כל הדברים, ותקחו לכם בית". אמרנו: "יאללה". שלום, אחי, היה נשוי ליהודית. ישב לבד, בצריף בשעריה, אמרתי לו, בוא נלך לישעי.

נעמה: מאיפה אתם בתימן? 

ישראל: מבשאר, אבל חצי שנה ישבנו בבשאר, וחצי שנה בברדול.

נעמה: למה?

ישראל: עיר אחרת.

 נעמה: למה חצי שנה, חצי שנה? י: בגלל העבודה. אבא שלי, הייתה לו עבודה. העבודה שלו בברדול, עיר גדולה. היה עושה 'לוח' , כדורים לרובה. היה עושה מעילים. אמא שלי תפרה בגדים וגם קדרות כלי חרס. עושה טבון. 

ישראל: אח"כ באנו לכאן מפתח תקוה, היה לנו בית קטן כמו פה. אמרתי לאבי: "אבא בוא נלך", והורי מה שאני אומר זה קדוש.

נעמה: בפתח תקוה עזבו בתים כמו פה במושב?

ישראל: לא, אנחנו מכרנו את הבית. וקנינו. בפתח תקוה אבא שלי קנה את הבית בכסף, ב-7000 לירות. אח"כ בכסף זה קנה טרקטור, כשהגיעו למושב. במחיר של בית עם חדר וחצי, בקומה שנייה, אבי קנה טרקטור בשביל לשתול. לעשות תלמים.

נעמה: איפה האדמה שעבדתם?

ישראל: ליד הבית. מהבית שלנו עד התעלה.

פנינה: אני זוכרת את שיווק העופות. כל אחד עוזר לשני.

נעמה: איך היו החיים בקהילה?

ישראל: נתנו לנו שדה ליד הבית. ירדנו לישעי ונתנו לנו שדה ליד הבית, נתנו לנו חלקה עם ענבים בגבעה ועזרנו אחד לשני בהשקיה.

נעמה: איך היו משקים בגבעות?

ישראל: לקחו צינור גדול, מעמידים לו ממטרה, שאותה הזיזו ממקום למקום כדי להשקות את כל השדה.

נעמה: האם לקחו כסף על המים?

ישראל: על המים, כן בטח! היה שעון לכל בית ולכל שטח. היו שומרים ביחד עוזרים זה לזה. הם היו צוחקים עוזרים אחד לשני, חיים טובים יותר מהעיר. שם היינו בעיר, אף אחד לא מכיר את השני מגיע הביתה ואין בינך לבין האחר כלום, שום דבר.

נעמה: מה אתה זוכר מתימן?

ישראל: אגיד לך יא בתי, האמת שאני זוכר הכל, מיום לידתי, כשהייתי בן שלוש אני זוכר כל מה שהיו עושים בתימן.

נעמה: ספר לנו.

ישראל: ארוחה בתימן: כשגדלתי לקח אותנו אבי לבית הכנסת, אמר לנו 'בואו להתפלל'. אנחנו יצאנו לשחק. כשחזרנו הביתה אמא שלי הכינה לנו ארוחת בוקר. הכינה לכל אחד פיתה עם תסחג, עם כלי שנקרא מסחג, (לוקחת שתי אבנים ומועכת ביניהם פלפל חריף וכוסברה),

נעמה: במה היא עושה זאת?

ישראל: כותשת פלפל ועליו עגבניה. העגבניה כדי שלא יהיה חריף מדי ונוכל לאכלו. אח"כ יצאה אימי לקושש עצים, חטבה עצים מההר, הביאה  אותם הביתה, ייבשה אותם במקום כלשהו. אח"כ קדרה כלי חרס, שאבי מכר אותם.

נעמה: מה עשתה בקדרות?

ישראל: כדים, צלחות, קערית שאוכלים מתוכה, אלג'ונה- קערה גדולה שבה לשים את הבצק. שולחן ששמים עליו את הלחם.

נעמה: ממה עשוי השולחן?

ישראל: מקליעה. (כמו אלו הקטנות שעל הארון). עושים גם מגש- 'צאחן', להניח בתוכו את העסיט' (רביכה - סולת עם קמח מוקשה, סמיך יותר מדייסה) ואכלו כולם. לארוחת הצהריים הכינה עסיט' גדולה. לקחה מהסיר ושמה בצאחן. שמה מרק סביב סביב, וכל אחד לוקח בשתי אצבעות, אסור לקחת בשלוש אצבעות.

נעמה: למה אסור? 

ישראל: שלוש אצבעות לוקחות הרבה.

נעמה: בתימן לא היה להם הרבה! 

ישראל: היה להם הרבה. סיפור- אחד התחיל לאכול בידו אמרו לו, בשתיים. והוא לקח בשתי ידיים את כל הצאחן. אמרו רק בשתי אצבעות, והוא לקח בשתי הידיים.

נעמה: הילדים אכלו עם המבוגרים?

ישראל: הילדים והגדולים אכלו ביחד, ממגש אחד. ישבו סביב, על הרצפה, והמגש באמצע, לכל אחד צלוחית, רורפה, שבה רוטב לבן או מרק. לוקח מהעסיט' וטובל ברורפה שלו.

נעמה: והאישה מה היא אוכלת?

ישראל: האישה, הגבר והילדים מסביב למיידה, שולחן, כולם יחד.

מה את רוצה עוד לשאול ואני אענה לך?

הילדים למדו אצל המורי, "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, וידבר ד' את משה לאמר". מי מהילדים שלא יכל או שכ"ח, השוט נחה עליו. המורי היכה אותו בשוט.

נעמה: באיזה גיל החלו ללמוד?

ישראל: עליתי לארץ בן 10 שנים.

נעמה: בן כמה היית בתימן?

ישראל: אמא שלי עבדה והשאירה אותי אצל המורי, כדי שהמורי ישמור עלי. עוד לא למדתי בין ילדים. האחרים היו בני 4-5 שנים, כשהחלו ללמוד אצל המורי, ואני בן 3 שנים. עוד לא לימדו אותי. אמי אמרה: אשים אותך ליד המורי, אתה לא תלמד אך תשמע". אמרה למורי: 'הילד יישאר פה, אל תלמד אותו, רק ישמע'. המורי אמר: "השאירי אותו". אני הקשבתי למה שאומרים. הוגים א', ב', ג', ד'. המורי מלמד את הגית האותיות: י' עם חיריק- יש, ר' בקמץ- רו, 'אל' בצירי. הפירוק הוא ההגיה. אח"כ מחברים את כל המילה- ישראל. קודם הוגים, כדי שידעו מה הם הנקודות. אני שמעתי ולא דיברתי מילה. אח"כ קראתי כמוהם. למדתי לידם. המורי ביקש כסף, "אתה כבר קורא" אמר. כך למדתי אצל המורי. אימי חזרה מהעבודה.

נעמה: במה עבדה?

ישראל: הכינה ,תנור, טבון אפיה לגויות בביתן. לא ניתן  להרים אותו. הכינה את התנור בביתן. כשהתנור מוכן ומתייבש, הזיזה אותו ליד הקיר, והשאירה מקום לקסיס, סיר ששמים בו מרק ועיסט' ומניחים על התנור.

ממה עשוי הקסיס? הכל מחרס. מחימר. כל הכלים מחרס. התנור ממדר, חימר. צלחות מחימר,  וקערת הבצק מחימר.

ישראל: בחגים ובשבת הלכו לבית הכנסת בערב, חזרו הביתה ואכלו ארוחת ערב. בבוקר הלכו לבית הכנסת, התפללו שחרית, חזרו לאחר מכן לארוחת בוקר. חוזרים לבית הכנסת ומתפללים מוסף, כלומר, לא התפללו ברצף, אלא יצאו להפסקת ארוחות בין התפילות. אח"כ מוסף, קוראים את 'הפרק' לאחר מכן כל אחד בביתו אוכל ארוחת צהרים, יושבים עם דברים טובים ליד השולחן- יגייל, גיילה. שרים. יוצאים להתחמם בשמש, אם היה יום קר. מדברים זה עם זה. השיחות נסבות על רווחים ותעסוקה. לאחר מכן נכנסו הביתה אכלו צהריים ישנו מעט ויצאו להתפלל מנחה. ערבית וחזרו הביתה אל האישה. בבשאר היה בית כנסת אחד, כמו אולם, זה הספיק לנו כי היינו בין 10-12 משפחות. התפללנו ביחד, המורי ישב בפינתו, לידו אחיו וילדיו. אנשים ישבו מצדדיו על הרצפה, לא היו כסאות, על כסא קטן הונח הסידור. הישיבה היתה על הרצפה. היה להם שטיח מעור עיזים. לאחר שעיבדו את עור העז, יצרו ממנו שטיח. הם הכינו לעצמם מקום קטן, מרטבה, מקום ישיבה בשביל הסידור שבו היה כיסא קטן שהיה יושב עליו ולומד. תיבת ספר התורה באמצע.

נעמה: הנשים? הן לא מתפללות. מה הן עושות? במה עסקו?

ישראל: בשבת לא התפללו. ביום יום יצאו להביא עצים, הכינו פיתות בטאבון לאנשי הבית. אח"כ יוצאות לקדר בחאפ'ה, שבה התאספו כל הנשים לקדר. הן ייצרו כדים, קערות. ביום למחרת הגברים יצאו למכור את הכלים. הנשים נפגשו בעבודה, כל אחת עשתה משהו, תוך כדי כך ניקשרו ביניהן קשרים. כל אחת ידעה מה האחרת עושה וגם עזרו זו לזו. בשבת ובחג הגבר הלך לבית הכנסת והנשים שוחחו ביניהן. כל אחת מספרת מה עשתה, מספרות על ארוחת הערב, הצהרים.

ישראל: היינו בבשאר, מורי מוסא היה הרב שלנו, והבתים שלנו מסודרים שורה אחת ליד השניה. הרחוב באמצע.

נעמה: כולם יהודים בכפר?

ישראל: כן. יהודים לבד והמוסלמים לבד. בכל עיר ובכל מקום. בכל מקום בתימן, יש מקום ליהודים ובהמשך העיר לערבים. הערבים היו רבים והיהודים מנו כ 10 משפחות בכל עיר,  בין 15-20 משפחות. בעיר כמו צנעא או דמאר, היו משפחות ויהודים רבים, אבל הערבים והיהודים לא התערבבו. לא ישבו יחדיו, או זה ליד זה, ליהודים היה מקום נפרד, התיישבו במקום נפרד. אמנם היו הולכים זה אצל זה. היו קשרי מסחר. הערבים הגיעו ליהודים כדי שיתפרו להם, כל אחד היה טוב בתחומו ונעזרו זה בזה. היהודים ידעו את כל העבודות. יצרו לערבים קדרות, נאדות מים, סנדלים, כסות לנשים, לילדים, נעלים. כל דבר. הערבים נתנו ליהודים חיטה. הערבים נתנו את כל מיני הדגן ליהודים. היו יהודים שזרעו.

נעמה: האם ליהודים היו אדמות?

ישראל: לא, רק עבדו בזה. היו מקומות שבהם ליהודים היו חלקות שדה, זה היה נדיר, וקיים רק באזורים מסוימים. אצלנו בבשאר היהודים עבדו עבודת כפיים, לא היו להם חלקות אדמה. היהודים הכינו חומרי נפץ, קליעים לרובים.

נעמה: ליהודים היו רובים?

ישראל: לא! אולי לאיש אחד והוא החביא את הנשק בצד. כדי שהערבים לא ידעו שיש נשק. הרובים והנשק רק לערבים, היהודים ייצרו את התחמושת, את הקליעים. היהודים מילאו את הקליע בחומר נפץ, יצרו את הקליע. היהודים עובדים. ליהודים היתה עבודה רבה. התלמים והחרישה היו עבודת הערבים. הערבים הביאו את הגרגירים של שעורה, חיטה ודגנים, חאב.

ישראל: אני אספר לך על העיר בשאר כמו שכתבתי בספר על סבא שלי.  עותק אחד נתתי לבנך, איני יודע אם קרא או לא. בתימן בית הכנסת היה במרכז וכל הבתים סביבו. היה לנו רב שכל מה שאמר אנחנו עשינו.

נעמה: מה שמו?

ישראל: הרב שלנו בבשאר היה מגיע ואחיו עוזר לו לידו, שוחט. עשו ברית מילה, מלים את הילד. הילד לומד אצל המורי, והמורי מכר כלי חרס.  אחד מכר את החרס, אחד יוצר את הקדרות, אחר יוצר חומר נפץ. לכל אחד עבודה שונה.

אנשי המקצוע- רקמו ותפרו בגדים, היו שיצרו נעלים, היו מייצרי בגדים לנשים ולגברים. מוכרי כלי חרס.

נעמה: התימנים היו בעלי מקצוע לערבים?

ישראל: לתימנים וליהודים למי שנחוץ. הערבים היו חקלאים. מי שלא ידע לתפור, נעזר באיש המקצוע המתאים. מי שלא ידע לייצר סנדלים, הלך למייצר הנעלים. מי שלא ידע לתפור נעזר בחייט. בגד נשים - נקרא כסות. לשמלת האישה קראו 'כיסואה', ובגד של גבר - גמיצ'ס.  בגד האישה נלבש עד שנקרע לגמרי, כשנקרע קיבלה אחר מהגבר. היתה להן שמלה לשבת ושמלה לחג ושמלה ליום יום.

פנינה: נתנו לנו שטח וגידלנו עגבניות וירקות. אימי היתה מגדלת, לא אבי. אבי היה רב המושב, ערך חופה וקידושין. לקיבוץ (צרעה) היו ענבים. אבי היה מחלל את הכרם. הם לא יכלו לאכול עד שהכרם יוכשר.

בנוגע לטבילה במקווה - אבא שלי נתן לי ספר, קראתי בו על טהרה. האישה מתרחצת, אסור ששערות ראשה יהיו סבוכות. כל שערה צריכה להיות בנפרד, כדי שהמים ייכנסו ביניהם. אני, הבלנית מסתכלת אם הכל בסדר. ואומרת להן היכנסי, טבלי. אני בודקת שהיא כולה בפנים ואף שערה לא נשארת בחוץ. היא מתכופפת וטובלת שלוש פעמים, ומי שרוצה בכך טובלת שבע פעמים. יש כאלה.

נעמה: האם יש לך סיפור מיוחד מהמקווה?

פנינה: באה אישה אחת, מסכנה. היא ובעלה במצב של ריב. היא לא רצתה לטבול, הוא רב איתה. אמרתי לה 'תשמעי לי, תצחקי לו, תבואי מהמקוה ותראי איך הוא יהיה. כשהגיעה בפעם השניה, שאלתי אותה איך הוא, אמרה לי את צודקת. ומקרים נוספים: שתי נשים, רבו עם בעליהן, אמרתי להן תביני אותו, אולי הוא לא עושה בכוונה. תשאלי אותו: גבר שלי, למה כך אתה עושה? הוא יענה לך ואת תשמחי אותו, והכל יהיה בסדר. אני שמחה שעשיתי שלום ביניהם. ועד עכשיו נשואים עם ילדים ונכדים  והכל בסדר.

פנינה: כשגדלתי היתה מלחמת סיני. בשנה זאת למדנו בנחם; ילדי המושב למדו בבית ספר אזורי. בהיותנו בני 14 לקחו אותנו לחווה חקלאית.

נעמה: איפה החווה?

פנינה: בנחם. הבנות למדו בבוקר תפירה וכלכלת בית; הבנים מסגרות ונגרות. בצהרים אכלנו בחדר האוכל.

נעמה: מי היתה הטבחית?

פנינה: מסעודה מבית שמש. אחר הצהרים למדנו בתיכון. בהיותי בת 15 למדנו עברית, חשבון.

פתחו בית ספר במושב, למנהל קראו המורה ברוכים. יום אחד, סלאם דלעי ז"ל, אמר שיעשה משהו למורה ברוכים. לקח צלחת ובמקום סוכר חום, שם לו חול. לקח את הצלחת למזכירות ושם למורה על השולחן. וסיפור נוסף: במושב לימדו מורים ומורות, אחת המורות בכיתה ח' היתה יפה מאוד ורזה. הבחורים אמרו שהיא רזה כמו בקבוק טמפו.

הטבחית הכינה לנו שוקו וחלב, קראו לה זרע אקווה. שתינו וילד אחד מהכיתה שבה למדנו הצחיק אותנו. הפה שלו היה מלא קקאו, צחק והשפריץ את השוקו  על הילדים. זו היתה תקופת מלחמת סיני. הטבחית, קראה: "מורה ברוכים תשתטח תשתטח" ואנחנו צחקנו. מה אספר, הייתה לי ילדות יפה. תמיד היה לי טוב. החיים יפים. ההורים שלי אהבו אותי, לא עבדתי כמו כל הבנות שעבדו בקיבוץ.

נעמה: מה עשו הבנות בקיבוץ?

פנינה: קטפו שתלו, בקיבוץ צרעה. אותי פנקו. אבא שלי לא נדרש לכסף,הוא  היה הרב.

פנינה: זה צמיד כסף- 'שמלייט', וזה הלאזם.

נעמה: מאיפה זה.

פנינה: היה של אמא שלי.

נעמה: היא ענדה אותו?

פנינה: כן, היא ענדה אותו. עד שמנוחתה עדן, מתה. אחותי הגדולה, לולואה, לאה, חילקנו ביננו, זה נמסר ללאה כי היא הגדולה. היה לאמי משהו נוסף תכשיט- תות. אשתו של אחי, ישראל, שרה שמה, היא חמודה טובה, אימי אהבה אותה. נתנו לה את תכשיט התות. 

נעמה: מתי ענדתם את התכשיטים.

פנינה: בשבת, בחגים, באירוסין.

נעמה: עכשיו את עונדת?

פנינה: לא זה כבר לא במודה. זו מזכרת טובה שמזכירה לי דברים רבים.

נעמה: למי את רוצה לתת את התכשיט? אני אתן לבנותי.

נעמה: למי?

פפינה: אני אגיד לבתי הגדולה תקחי אלייך, אח"כ יעבור מהאם לבת. העברה בשרשרת. הבת הגדולה שמה אריאלה.

פנינה: השאירו אותי בגן הילדים, בשביל להחזיק אותי. שחקנו, אני זוכרת  שהלבישו אותנו בסינרים שלא נתלכלך מצבעי הגואש. כשאני רואה פרחים אני נזכרת בסינר.

ישנו באוהל שנה, כמה חודשים,

נ: בגן, הבנתם מה שהגננת דיברה, איך דיברתם?

פנינה: כן היא לימדה אותנו, אמרה לנו אומרים כך או אחרת. ואנחנו למדנו לאט לאט.

נעמה: בת כמה היית?

פנינה: ארבע-חמש. 

נעמה: ומה עשית אח"כ?

פנינה: מראש העין לקחו אותנו לדיר אבאן ב', כפר ערבי נטוש בבית שמש. בית שמש לא היתה גדולה, כפר.

נעמה: מה זה 'דיר אבאן', של ערבים? כי השם הוא ערבי.

פנינה: היה דיר אבאן ב' ודיר אבאן א' שבו גרו מרוקאים שכיום במחסיה. ודיר אבאן ג' גם בו גרו תימנים, היום זה זנוח.

נעמה: מי גר בדיר אבאן, ערבים?

פנינה: לא היה שם כלום. שמו שם צריפים, פחונים, בראש העין היו אוהלים ובדיר אבאן צריפי פח. הגשם היה מטפטף.טיף טיף.

ישראל: נותר רק שירקדו.

פנינה: בהיותי ילדה קטנה שמחתי לשמוע את הקולות הללו. הורי אהבו אותי, היה לי טוב, הייתי ילדה שקטה, ומה שאמרו לי עשיתי. טרקטורים עם פלטפורמה הורידו את הפחונים לישעי, אני זוכרת שכל ישעי היתה אדמה בלבד ללא צמח או דרך. רק צינורות מים היו במקום.

אני זוכרת שישראל, אחי הגדול, שיהיה בריא, נתנו לו רובה כדי לשמור. כי היו מסתננים,  פדאיון, הוא שמר עלינו לבד, ואנחנו ישנו. למחרת הורידו את כל הצריפים של שאר המשפחות.