יהודית: נשארנו שנתיים שלוש בנתניה בצריף 4X4. ממקום העבודה שלי שלחו אותי לחיפה. אבא שלי אמר שמחפשים בייביסיטר לתינוק בן 3 חודשים, לימדו אותי להכין לו אוכל הייתי בגיל 9-10. ריסקתי לו אוכל, בננה, תפוח, מיץ  תפוזים והאכלתי אותו. השתוללתי, רקדתי איתו, שרתי לו. אח"כ לימדה אותי בעלת הבית, הסבתא, לכבס, לבשל. הכנתי ירקות, בשר, בישלתי ריסקתי. הילד גדל והשמין. כל היום היה עלי, השכבתי אותו וישנתי לידו עד שנרדם. אח"כ עבדתי במטבח עד שבעל הבית, שעבד באגד, הגיע הביתה ורצה לאכול. מבחוץ הוא צעק שהוא רעב. הגיע עם עוד חבר, הגשתי להם אוכל אכלו והלכו.

נעמה: כמה זמן עבדת אצלם?

יהודית: 3 שנים. היתה לי חברה, שהגיעה לבית שעבדתי בו, אבל בעל הבית שנא אותה, "עזבי אותה אני חבר שלך". בעל הבית אמר: "אני אקח אותך לסרט כל שבוע". לקח אותי לסרט כמו תינוקת, הגעתי לו לבטן.

נעמה: למה לקח אותך לסרט?

יהודית: כדי שלא אלך עם חברתי, הם אהבו אותי מאוד. הוא אמר שהיא מבלבלת לי את המוח. קינאה, כנראה. החברה אמרה: 'אני אשיג לך עבודה טובה יותר ואוסיף 10 לירות יותר מהתשלום שלהם".

נעמה: ומה עשית בכסף שהרווחת?

יהודית: לא קניתי אפילו לחמניה. נתתי את הכסף לאבא שלי, כדי לקנות בית. לא היתה משכנתא,

נעמה: מה עשו האחים האחרים?

יהודית: הם היו קטנים. הינו בבית שתי בנות, אמא לא רצה שאחותי הגדולה תצא לעבוד.

נעמה: למה?

יהודית: היא היתה יפה והיו לה הרבה מחזרים. היא גדולה ממני בשנתיים. השאר קטנים. האחות הייתה שרה ותופרת ואבי פחד שתצא החוצה, הוא ליוה אותה לכל מקום.

נעמה: גרתם בעין שמר, כמה זמן נשארתם שם?

יהודית: נשארנו שנה שנתיים לקחו אותנו לגליל, למושב גורן. למשך שנה שנתיים ואח"כ לבית עריף. היו פדאיון.

נעמה: מי היה לפני כן בבית עריף?

יהודית: אף אחד. כולם גרו באוהלים, ואח"כ בצריפים, עשו לנו בתים כמו בישעי. גרנו שם תקופה של 3-4 שנים. הפדאיון גנבו ולקחו. היינו ילדים ועבדנו מגיל 8, בכיתה ב', במחנה ישראל, בשדה התעופה. היו במקום עולים הונגרים, צרפתים. הם גרו בביתנים, עבדנו אצלם, כיבסנו, ונתנו לנו חצי שקל. קנינו לחם.

נעמה: הממשלה לא נתנה כסף לאוכל?

יהודית: היו מנות פעם בשבוע, 100 גרם בשר לנפש לשבוע.

נעמה: וסוכר?

יהודית: לא היה, רק בשר. אני לא זוכרת הרבה.

נעמה: ומה עשתה אימך?

יהודית: בהריון. כל חייה היתה בבית. כשעלינו לארץ מתימן היינו שלושה ילדים, אני, אחותי ואחי.

נעמה: כמהבסך הכל?

יהודית:תשעה. אבל היו הרבה הפלות בבית. כל פעם הריון מצליח ולא מצליח. 18 הריונות. אח"כ יצאתי לעבוד יחד עם חברות ב'מחנה ישראל', עבדנו כמה שעות וחזרנו הביתה. בדרך חזרה תפסו אותנו מסתננים. חשבנו שהם שוטרים, לבשו בגדים של שוטרים ישראלים, כובע, תג ושרוך של שוטרים ישראלים. חיבבנו אותם, נתנו לנו סוכריות.

נעמה: מה לא ידעתם?

יהודית: איך נדע? היו שואלים אותנו מה שם יו"ר הועד? המזכיר?, למי יש צאן? נתנו להם כתובות ובערב הגיעו לגנוב. יום אחד, שישי בבוקר, בשעה חמש בבוקר, פתאום יריות, יצאתי להתפנות, מאחורי הבית. שמעתי יריות. קפצתי, אמא שלי אמרה: "אל תפחדי הפיצוצים בצד השני". יצאתי לראות.  נחשון, בעלה של בת דודי, היה שומר, היו לו חמישה כדורים, הוא הלך הביתה כי לא היה לו כוח. נשאר יצחק, מסכן, שמע רשרוש, אמר: "עמוד". אמר להם להרים ידיים. ביקש סיסמא, ביקש מהם לומר מהי פרשת השבוע, אמר לו הפדאיון: "כוסאמוק". יצחק ירה בו חמישה כדורים ופגע בשלושה אנשים, ושניים ברחו. בכיתי ויצחק בכה. הגיעו שוטרים. אמרו לו מהמשטרה: "אל תפחד, אלו פדאיון". הוא לא האמין. נתנו לו שעון ועוד כמה דברים, אבל הוא המשיך לבכות. אח"כ אמרו השוטרים: "אם תמצאו עוד פדאיון תחסלו אותם". היו הרבה פדאיון, הם היו קרובים לבית נבאללה.
היתה לנו כלבה גניה, שהסתובבה סביב הבית, והיא עבדה. יום אחד הרעילו אותה הפדאיון.

נעמה: כמה נפשות היו?

יהודית: ארבע משפחות באוהל אחד. אמא שלי ילדה באוהל והשלג נפל עליה. עלינו לארץ בסוף 1949. לקחו את הילדה לבית תינוקות, אמא שלי הלכה להניק אותה. יום אחד לקחו את התינוקת, אחותי, לחיפה, יחד עם עוד ילדים. דודה שלי, אשתו של סבא שלי,  שהיתה אשתו השניה, גם לה היו ילדים.  יום אחד נסעו לחיפה ולא מצאו אף אחד, אמרו שהם חולים. לאמהות היה הרבה חלב, לא יודעת מה עשו כדי להפסיק את החלב, שמו משהו שחור על החזה. נסעו לחיפה פעם בחודש לבקר את הילדים.

נעמה: מה אמרו לכם? איך היו הילדים?

יהודית:  הילדים היו בסדר. לאחותי עשו קרחת, הרבה זריקות בראש, וגם בצוואר. היו הרבה דקירות ממחטים. הראש שלה היה מלא צינורות ומחטים, וידיה לצדדים כמעולפת. הבן של דוד שלי היה בסדר, בריא ויפה, הסתובב במיטה. יום אחד כשהיה בן שנה וחצי, אמרו להם לבוא לקחת את הילדים, הלכו לשם, רק אחותי הייתה, את הילד לקחו. אמרו הילד מת. קודם ראו אותו מסתובב. אחותי הבטן שלה נפוחה וידיה כמו מקלות. אי אפשר להאמין שתתרפא. אמא שלי לקחה אותה הביתה. לא היתה מיטה הנחנו אותה על השרפרף. לא הזיזה ידיים ורגלים. אמא שלי עשתה לה מסז'ים. היום היא בחיים, יש לה שערות על הראש, נרפאה, גדלה. התחתנה עם אשכנזי, מכפר ויתקין. ילדה לו שני בנים ובת. 

יהודית: אני זוכרת שהייתי קטנה בתימן, תינוקת. ההורים שלי היו עשירים עם כסף רב. אני לא עשיתי כלום, ילדה קטנה. עלינו לארץ במטוס.

נעמה: איך היה כשעליתם לארץ, איך ידעתם?

יהודית: באו מהארץ, מארץ ישראל, ואמרו לכולם להיכנס לארץ. אח"כ אמרו 'אם תעלו למטוס, המטוס יפול'. אל תביאו אתכם לא תכשיטים ולא כסף, כיוון שהוא יפול.

נעמה: מה עשיתם?

יהודית: זרקנו הכל מתחת למטוס, מה שהיה עלינו זרקנו גם התרבוש, (כובע תימני עם תכשיטי כסף), גם אותו זרקנו.

נעמה: את חושבת שלקחו אותם?

יהודית: עלינו למטוס ולא השאירו בידינו כלום. אפילו עגילים. ישבנו במטוס, (צוחקת), רציתי להתפנות, ביקשתי מאמא, אך אמא אמרה 'מה לעשות? אנחנו במטוס. תגידי לאחראים שאת רוצה להתפנות. הגעתי לטייס, אמרתי לו בערבית שאני רוצה להתפנות. הוא לא הבין ערבית; לא הבין מה קרה לי. הגענו לבן -גוריון, עלינו למשאיות, הגענו לעין שמר.