JG = יוונית יהודית; MH = עברית מודרנית

שי מצא: [עברית]

אסתר מצא: איך היו קוראים לו?

שי מצא: לא השם שלו.

אסתר מצא: o ravínos^JG , ravíno.

שי מצא: ומי היה האבא של דודה שלך?

אסתר מצא: לא, לא, הוא נפטר. הוא נפטר צעיר מאוד, בן 33.  O Yeδiδía o Koén^JG.

שי מצא: כן.

אסתר מצא: והאחרת היא אחותה, שנקראת אסימו (asímo). ואני הלכתי פעם אחת, לקחו אותי לפני כחודש, לראות את אסימו, שהיא בת 98 עכשיו. ובאה הבת שלה ולקחה אותי לבית שלהם. ושם היה גם חיים, בן הדוד שלי, שהיינו כולנו בני הדודים ביחד, ושם הם הראו לי תמונה אחת שבה נראה האבא של דודתי פירו (Fíro, אחותה של אסימו הנ"ל), אשר קראו לו ידידיה, וגם תֶ'יאוֹפֿילוֹ (Theófilo), כמו שאמר לכם גם שי. והוא היה רב (ravínos^JG) גדול, אבל הא נפטר מאוד מוקדם, הוא מת בן 33.

אסתר מצא: נאני-נאני (מילים להרדמת הילד) שהתינוק שלי יעשה לי (שרה את המילים). או-או-או (מילים להרדמת התינוק)

שי מצא: אבל משהו עם יותר-

אסתר מצא: או כאשר- מה עוד? כשאימא שלי נתנה לי מטפחת כדי שארקוד כדי שהיא תטגן לי את תפוחי האדמה. ואני שרתי: "אני מטגנת תפוחי אדמה במטבח, כדי שתאכל הבת שלי, שאותה אני אוהבת".

שי מצא: כן, היה לַקְיַא- לַקְיַא?

אסתר מצא: "לַקְיַא-לַקְיַא-לַקְיַא והמלונים, מה נאכל בערב? דבש ואגוזים, וצימוקים מתוקים" (מדגימה את נענוע התינוק) "לַקְיַא-לַקְיַא-לַקְיַא".

שי מצא: "מה נאכל בערב? דבש וקינמון-

אסתר מצא: "דבש ואגוזים".

שי מצא: "דבש וקינמון ו-"

אסתר מצא: "וילדה נהדרת". "לַקְיַא-לַקְיַא-לַקְיַא והמלונים, מה נאכל בערב? דבש ואגוזים, וצימוקים מתוקים".

שי מצא: והעכבר והחתול.

אסתר מצא: אה, זה. "יורד גשם, יורד גשם וגם יורד שלג, והכומר מתארס(?). איפה נשים את הכלה? מתחת למיטה. הולכים העכברון והחתול ואוכלים לה את שני שדיה" [צוחקת].

JG = יוונית יהודית; MH = עברית מודרנית

אסתר מצא: נולד הילד של דוד שלי אֶליה^JG (=אליהו), אבל באתונה, ושם עשו לו את הברית-מילה^MH, לא ראיתי (את הטקס). אבל כאשר הביאו אותו כעבור חודש, כשהוא היה- התגוררנו שאותו הבית, היה לנו בית גדול, והתגוררנו שתי משפחות – דוד שלי אליאס^JG עם דודה שלי פֿירוֹ^JG, והם הביאו את הילד, שקראו לו חיים^MH, קוראים לו חיים^MH, הוא בן דוד ראשון שלי, ואת ברית המילה[1] עשו באתונה. ואני, כאשר הביאו אותו, כשהוא היה בן חודש, ואני הייתי בת 10, היה נראה לי מוזר ילדון כל כך קטן, ותפשתי לו ביד כדי לראות, כדי לראות כמה קטנה היא [צוחקת].

כאשר ילדו הנשים אז, באֶיוֹן, נניח, היה בית חולים, אבל לא היה בית חולים ליולדות^MH, כדי ללדת. ונהגו ללדת בבית, הייתה באה המיילדת (mamí), והיא הייתה מיילדת אותן, את הנשים.

אה, כדי שלא יעשו לו עין הרע (na mí ton pyási to máti, מילולית: שלא תתפוש אותו העין), כן, שלא יעשו לו עין הרע, ככה היו אומרים זאת ביוונית.

שי מצא: כן, ומה היו שמים?

אסתר מצא: שמו, שמו שום אחד, כדי שלא- שעין הרע לא שולטת בו. כאשר היולדת הייתה נכנסת הביתה היו שמים לה חתיכת ברזל כדי שתדרוך, כדי שהיא תהיה חזקה כמו ברזל. אחר כך, כאשר היא הייתה באה אל הסבתא (nóna, מאיטלקית) היו עושים לט- אפילו אני הייתי עושה לילדים שלי ולנכדים שלי כאשר הביאו אותם אליי בפעם הראשונה אליי הביתה, נהגתי להכין להם צלחת אחת עם דברים שונים: שום, בורג כדי שהוא יהיה חזק כמו ברזל, הרבה סוכריות, הרבה דברים מתוקים, משהו מזהב כדי שהוא יהיה (כמו) זהב, צמר גפן כדי שהשיער שלו ילבין כמו צמר גפן, סוכר כדי שיהיה מתוק – גם סוכריות וגם סוכר, שיהיה מתוק כמו סוכר, אה, וגם איך-קוראים-לזה, שמדליקים אש – פחם, פחם, כדי שהוא יהיה- לשם מה היה הפחם?

שי מצא: איך היה נקרא הדבר הזה?

אסתר מצא: זה? קיבלנו את פני הילד. שיבוא.

שי מצא: כן, קבלת פנים (kálezma).

אסתר מצא: כן. עד עכשיו, גם סבתא סְתֶרוּלָה^JG, אימא של אבא, הייתה מניחה לי ברזל (בסף הדלת) כדי שאהיה חזקה כברזל.

שי מצא: עכשיו, כשהיו בוקעות השיניים?

אסתר מצא: השיניים, אה, כשלילדים היו בוקעות השיניים נהגנו להכין סְטָרי (stári, מילולית: חיטה), כדי שיהיו בריאים כמו החיטה וכדי שהפה שלהם יתמלא (בשיניים) כמו החיטה שמתמלאת.

שי מצא: איך היה הסְטָרי הזה? איך הייתם מכינים אותו?

אסתר מצא: אה, הייתי מרתיחה אותו (את גרעיני החיטה), ושמנו סוכר וקינמון והיינו אוכלים את זה. היינו נותנים לכל אדם שהיה בא כדי לומר לנו "שיהיה לכם בריא הילד" היינו נותנים לו צלחת והוא היה אוכל סְטרי עם מעט סוכר וקינמון בפנים.

שי מצא: גם הקאלֶזמָה וגם הסְטָרי היה גם לילדים וגם לבנות?

אסתר מצא: גם לבנות וגם לבנים. אה, לא אמרתי (שבקערת) הקאלזמה היו ביצים. לבנים היו שמים שלוש ביצים, ולבנות שמו ביצה אחת. למה? איני יודעת [צוחקת].

JG = יוונית יהודית

אסתר מצא: לאחר המלחמה, כאשר באנו לאֶיון, ואלה שעליהן סיפרתי לכם קודם לכן, שהיו- גם ההורים היו בחיים, נהגנו ללכת פעמים רבות, והלכתי אל מישהי- אני הלכתי לומר חג שמח כשהיה- היה (החג) של ואסיליוס הקדוש, גם חג המולד וגם (החג) של ואסיליוס הקדוש, ואימא שלה נהגה להכין משהו מתוק טוב, בקלווה. והייתי צריכה לאכול אותו עם מזלג וסכין, לחתוך אותו ולאכול אותו כמו גברת [צוחקת]. וזה היה קצת קשה לעשות את זה [צוחקת]. אבל עשיתי זאת לאט לאט. קראו לה גברת קָטִינה. ופעם אחרת, כשהיה חג שבו הן מתלבשות כמו נערות (poúles, נערות בלבוש מסורתי) הלכנו- אני התלבשתי כמו בתמונה שיש לי, יוונייה של פעם, ואימא שלי לבשה את בגדיו של אבא שלי והתלבשה כגבר ונקשנו על הדלת, היה להם מקוש ככה טק-טק-טק, מין ידית, והמשרתת ירדה לפתוח לנו את הדלת, והיא ראתה- היא לא ידעה מי זה. היא אמרה "מי אתם, אדוני? איני יכולה לפתוח לכם את הדלת. אתם צריכים לומר לי מי אתם". ואמרנו לה: "ראי, אל תגידי מי אנחנו, אבל אנחנו אומרות לך – אנחנו רוזה [אֵם הדוברת] ואסתר [הדוברת], ובאנו לומר לכן חג שמח, אבל אני התלבשתי כמו יוֹסָה^JG (=יהושע, אביה של הדוברת) [צוחקת] ואסתר היא כמו יוונייה של פעם".

שי מצא: בואי נדבר על החגים. אה, עם החברות שלך היית בסדר גמור ועם-

אסתר מצא: בסדר גמור, בסדר גמור.

שי מצא: בבית הספר הייתה לך רק את המורה הזאת.

אסתר מצא: אה [צוחקת] את פּינֶלוֹפּיצָה [צוחקת] הייתה לי מורה אחת שקראו לה פּינֶלוֹפּי, ואנחנו, הילדים, היינו קוראים לה פּינֶלוֹפּיצָה. היא הייתה רעה מאוד, וכל הזמן בבית הספר העממי היה לנו אותה. אני – מה לא עשיתי למענה כדי שהיא תאהב אותי מעט, והיא לא אהבה אותי בכלל, איני יודעת מדוע. אולי מפני שהייתי יהודייה, איני יודעת. מה לומר לכם? והיה לי את דוד שלי, שהיה פחח, דודי יַאקוֹס (=יעקב, שמו המלא: יעקב ויטל), ומה שהיא רצתה הייתי הולכת לקחת בשבילה כדי שהוא יתקן לה את הדברים שלה ולהביא לה אותם, אבל היא לא אהבה אותי בכלל. פּינֶלוֹפּיצָה. ופעם אחת היא לקחה והכתה אותי כאן (מצביעה על כפות הידיים), וכאן אני נפלתי וירד לי קצת דם מהיד. והיא לא רצתה להניח לי מבלי לתת לי כמה מכות עם המקל, היה להן מקל למורות באותו הזמן.

JG = יוונית יהודית; MH = עברית מודרנית

אסתר מצא: ביוונית. היינו מאוד מעטים, היהודים (evréi) שם, שתיים-שלוש- שתי משפחות, שלוש משפחות היינו, אבל לא היה לנו בית כנסת (sinaγoí, συναγωγή‏‏‏‏),[1] ונהגנו ללכת לפּטרָה. לי היה הדוד שלי, שקוראים לו, שקראו לו אִילִיָה (=אליהו), זכ- הוא נפטר לפני הרבה שנים, זכרונו לברכה. איליה כהן. אבא שלי נהג להישאר בחנות. אותי הוא נהג לקחת לפּטרָה, ואהבו אותי מאוד. הייתי ילדה שקטה, לא הייתי קשה, ונהגו לקחת אותי לפטרה, דוד שלי נהג לקחת אותי לפטרה, והתגוררנו בבית אחד של מכרים, פעם אצל האחד ופעם אצל האחר. פעם אחת גם אצל האחות של בעלי, שקראו לה שולמית (sulamíθ^JG), ועכשיו גם היא נפטרה לפני כמה חודשים. אבל היא התגוררה באמריקה. היא לא הייתה פה.

שי מצא: האח של-

אסתר מצא: האח של אבא שלי, שקראו לו לֶאוֹן (león) היה- היו לו חמישה, חמישה ילדים, כן, חמישה ילדים. את האחד- את הארבעה ואת ההורים לקחו הגרמנים. את האחד הצילה שכנה אחת הייתה גם היא יוונייה, היא לא הייתה יהודייה (evréa), היא הייתה נוצרייה (xristianí). היא לקחה אותו ברגע שהיא ראתה שהוא מגיע הביתה, והיא הסתירה אותו. ולאחר מכן, לאחר שהמלחמה הסתיימה, הוא בא אלינו ושהה זמן קצר בבית שלנו באֶיוֹן, ולאחר מכן שלח אותו אבא שלי לאתונה, למקום אחד שנקרא הכשרה (axsará^MH), ומשם הוא הגיע לישראל. אבל המצב שלו הידרדר קצת בשל הדברים השונים שהוא חווה, לבדו, כאן. ועכשיו הוא עדיין חי באיזה מוסד והוא בסדר. הלכנו פעם אחת וראינו אותו, אני ו-

שי מצא: איך קוראים לו?

אסתר מצא: ויקטור.

שי מצא: כן, עם הסוס, עם העגלה, מה?

אסתר מצא: כן, עם העגלה, וגם דוד שלי סוֹלוֹמָקיס^JG (=שלמה) ביחד, ו-

שי מצא: עכשיו, המשפחה שלך - מאיפה היא?

אסתר מצא: מי?

שי מצא: המשפחה שלך.

אסתר מצא: אבא שלי הוא מפְּרֶבֶזָה (Préveza), ואימא שלי היא מאַרטָה (Árta). ההורים שלם היו מארטה, סבתא שלי, שאוה לקחו הגרמנים, עם המון ילדים, תשעה ילדים ועם המון נכדים, ואולי גם נינים, איני יודעת. אני את סבתא שלי מפַּטרָה אני כנראה זוכרת כמו חלום, כשהייתי קטנה בת ארבע מעט לפני שפרצה המלחמה. אחר כך פרצה המלחמה ולא יכולנו להיפגש שוב, הגרמנים לקחו אותם, הם שרפו אותם את כולם, ואין לי- נותרה רק בת דודה אחת שלי, היא באה מגרמניה. קראו לה אנה (=חנה), את כל קרוביה לקחו. היא נשארה אצלנו מעט זמן, בבית שלנו. היה לנו בית גדול, עם שישה חדרים, ומאוד יפים- עצים יפים מאוד, גן, גן. עם עצים ועם פרחים, זה היה בית יפה מאוד.

שי מצא: עכשיו, מה את זוכרת בתור יהודייה ביוון. היו לך חברות?

אסתר מצא: כן, יש לי חברות והיו לי חברות, ויש לי חברות, לא יהודיות (evrées), יווניות, נוצריות, שהיום אנחנו נמצאות בקשר טלפוני, כי הלכנו ליוון עם בעלי, ושם חיפשתי למצוא אותן, ומצאתי אותן. הן היו באֶיוֹן, אבל עכשיו הן מתגוררות באתונה. לאחת קוראים דינו- דינה, ולאחרת קוראים בֿאסו, ולאחרת קוראים קיקי. עם דינה ועם קיקי יש לנו קשר טלפוני כל פעם כדי לשאול מה שלום כל אחת. הן לא התחתנו. האחת, קיקי, התחתנה. האחרת לא התחתנה, אבל זו שהתחתנה לא ילדה ילדים, קיקי עם ת'נאסי. אנחנו הלכנו לבית שלהם שהוא באזור החוף, והן אירחו אותנו בבית שלהן, וישנּוּ בבית שלהן, ובילינו יומיים יפים מאוד.

שי מצא: החברות האלה היו מאֶיוֹן?

אסתר מצא: הן היו מאֶיוֹן, ועכשיו אחת מתגוררת באתונה, דינוּלָה, והאחרת, קיקי, הם מתגוררים עם ת'נאסי במקום אחד ליד החוף. גם אֶיון היא ליד החוף, הכול ליד החוף. אבל, האחת גרה במקום אחד והאחרת גרה- זה גם מקום לטיולים, שם, איפה שקיקי מתגוררת עם ת'נאסי. ודינה הולכת, יש לה בית שכור, והיא הולכת לשם. דינה באה גם לכאן, לישראל, לפני שנים רבות. אמי הייתה עדיין בחיים, ולקחנו אותה שתראה מקומות שונים בישראל, לבעלי הייתה מכונית, ולקחנו אותה שתראה מקומות שונים בישראל. היא משכילה, היא רופאה של כליות^MH איך קוראים זה, של דרכי השתן. של דרכי השתן, הן מאוד מאוד משכילות הבנות, כולן. יש עוד אחת, מריה, שהייתה הרבה יותר גדולה מאיתנו, והיא עדיין חיה אבל היא לא כל כך בסדר בשכל. אבל אנחנו לא מדברות, עם זאת לא היו לי קשרים, היא הייתה הרבה יותר גדולה.

שי מצא: מבית הספר? ביחד בבית הספר הייתן?

אסתר מצא: בבית הספר הייתי עם ואסו, עם ואסו, כן. עם ואסו, שאנחנו בנות אותו הגיל.

שי מצא: והאחרות ש-

אסתר מצא: האחרות-, דינה גדולה ממני בארבע שנים. קיקי קטנה ממני.

שי מצא: אבל כולן מאֶיוֹן.

אסתר מצא: כולן מאגיון, כולנו גדלנו ביחד. שכונה. אחד מול השני.

שי מצא: ולא חשת משהו בתור יהודייה שהיית שונה?

אסתר מצא: לא, לא, לא, שום הבדל בכלל, היינו כולנו כאילו שאנו דבר אחד.

JG = יוונית יהודית

שי מצא: ספרי לנו מה היה ביוון. תתחילי עם איפה שנולדת, איפה הייתה משפחתך, מאיפה-

אסתר מצא: נולדתי בפַּטרָה, וכעבור מעט- שנתיים, כשהייתי בת שנתיים, עברנו לאֶיוֹן (Éyon), עיר קטנה יותר מפטרה, מרוחקת שעה מפטרה. ושם-

שי מצא: כן, שם גדלת ומה-

אסתר מצא: שם גדלתי עד שבאנו לישראל, כשהייתי בת 17, ב-1954. פברואר, 20 בפברואר 54'.

שי מצא: ומתי נולדת?

אסתר מצא: מתי נולדתי? ב-1936, באוקטובר, 18 באוקטובר 1996, לא, 1936.

שי מצא: כמה יהודים היו ב-

אסתר מצא: יהודים באֶיוֹן, היינו 3 משפחות, רק 3 משפחות – אני עם המשפחה שלי ואחי, והדודים שלי, שני דודים. לאחת קראו- האחות של אימא שלי – אסימו, ובעלה יאקוֹס^JG (=יעקב). אחר כך הם הלכו לאמריקה במקום לבוא לפה, לישראל. אבל הדודה שלי באה לפה לבקר אצלנו, והיא נפטרה כאן והיא קבורה כאן, בישראל. האחרים, בני משפחתי, נפטרו כאן והם נמצאים כאן.

שי מצא: איך קוראים לאבא שלך?

אסתר מצא: יוֹסַס^JG (=יהושע) כהן.

שי מצא: ואימא שלך?

אסתר מצא: רוזה כהן.

שי מצא: ואיזו עבודה עשו היהודים?

אסתר מצא: אימא- לאבא שלי הייתה חנות של בדים שונים שאותם הוא היה מוכר, וככה חיינו טוב מאוד. היינו מתפרנסים טוב מאוד ביוון. וכשבאנו לכאן אבא שלי עשה עם קרובי משפחה מצד דוד שלי, אשתו של אחיו ועוד אדון אחד – הם הקימו בית חרושת לילדים קטנים, שהיו עושים את הבגדים של הילדים הקטנים, ואחד שידע לתפור במכונה היה תופר במכונה. גם דדה שלי הייתה תופרת שם, בפַּטרָה, היא עבדה כתופרת, היא הייתה תופרת טובה מאוד. ושם- הם עבדו כאן שנים אחדות ולאחר מכן אבא שלי לא היה יכול לעבוד איתם והוא פתח חנות קטנה אחרת בשכונת התקווה. שם הוא עבד מעט שנים ולאחר מכן הוא סגר גם את (החנות) הזאת. היו לו כמה לקוחות שהוא היה הולך מדי יום ברכבת למקום אחר.

שי מצא: כל זה היה בישראל.

אסתר מצא: עד לחיפה. כן, בישראל.

שי מצא: אבל שם, ביוון?

אסתר מצא: ביוון? אה, ביוון זה היה-  היה לנו- בהתחלה הייתה לו עגלה עם סוס, והם היו הולכים עם הסוס, העגלה הזאת עם הסוס, שקראו לו דוּרי, לסוס, והוא היה טוב מאוד, אני זוכרת אותו כמו חלום, כי הייתי מאוד קטנה.