תנעם היתה מוקפת שערים בסוף הכפר היה שער, הגויים נכנסים מרחוק. שער העיר, ליד פתח שנקרא בבא הדייר, ושם היה מקום  שנקרא מעשרה, בו גמל מסתובב עיניו מכוסות, וטוחנים כל שרוצים: גרגירי תירס, עדשים, חיטה. נתנו תשלום לטוחן. הטחנה הייתה קרובה לכניסה לכפר. רק הגויים היו הטוחנים. היהודים בבחינת מלכים, לא עושים עבודה זו. זו היתה טחנה לכולם ליהודים ולערבים, כל אחד הגיע עם התבואה שלו בכד גדול, משלמים לטוחן וחוזרים עם החומר הטחון בכד. היהודים לא עבדו בעבודה קשה. היהודים תפרו מעילים ורצועות עור לשאיבת מים מהבור. מורידים את הנאד עם רצוע לבאר. הרצועה מעור שמושרה בחומר מסויים לניקויו.

תופרים רצועות רצועות, שמהם יוצרים חוטים אותם תופרים ועושים חבלים מעור חזק לכל החיים. הנשים היו רוקמות ותופרות שמלות, מכנס תמני רקום, 'תרג'ול', בחג היו לובשות 'גרגוש', כובע תמני שבו חרוזים רבים. החרוזים לגויות. 'אגראד' - חרוזי כסף טהור ליהודיות בלבד. הגויות עם חרוזים. אנחנו הילדים ראינו כמה יפה, אך לא נתנו לנו להתקרב לגויים. נ: רקדתם איתם? ב: לא, אפילו לא הסתכלנו. מה? נשמע את השירים שלהם ששרים על מוחמד? נ:מה עוד נאסר עליכם ביחסים עם הערבים. ב: לא אוכל, לא כלום. לפעמים היו הגויים עושים לנו צרות. נ: מה לא היה טוב? ב: היה לא טוב כשהרגו את האימם. הם חשבו שעכשיו יהיה חופש ואז בעצם לא היה טוב. הבן של האימם אמר: מי שיגע ביהודי במים, אני אגע בו בדם. הוא שמר עלינו כמו ששמר על אנשי ביתו. האימם אחמד.

הקשרים בין הערבים ליהודים קשרים יפים, הערבים הביאו ממה שיש להם על העצים, ענבים והכל. הערבים נתנו ליהודים, לא היה ליהודים עצים. היו מעט מאד. היה אחד שקראו לו יחיא סלימן שהיו לו עצים.

הערביות הגיעו לראות את ביתנו. אם תלויה אצלנו כביסה בגג הבית, בזמן שיורד גשם, היו מכניסות אותה הביתה. כי אסור שאנחנו נאסוף את הכביסה בשבת. הגויות היו לוקחות ומכניסות הביתה. הן ידעו מה עליהן לעשות.  דוגמא נוספת: הגויות השקו את הריחן בשבת, כיון שעלינו נאסר. כל זאת מבלי לומר להן. אם אנחנו היינו אומרות להן, כאילו אנחנו השקנו. נ: האם יהודיה התחתנה עם ערבי? ב: לא, רק אחת גנבו אותה. הגיעו לתנעם מוכרי ירקות,ירקנים, שמכרו בצל, צנון, שום, לוף וכל הירק. נתנה להם האישה אוכל, הורידה להם. יום אחד לקחו אותה, גנבו אותה. רק אחרי זמן הבינו. נ: את יודעת מה שם משפחתה? ב: דאודיה. חברו שיר עליה. המילים גסות, איני רוצה כל כך לשיר. לקחו אותה זונה. נ: את לא רוצה בשל המילים הגסות? ב: כן.

כאילו הכלה שרה. 'שמי לב לקצב הוא אחר לגמרי לא של ריקודים אלא של החינה'. הכלה אומרת לאימה, חפשי לך עוזרת, מישהי שתעבוד. עוזרת שתטחן את החיטה. שיר לערב החינה, כשמתחילים לעשות את החינה ועושים את החינה. והכלה אומרת לאימה, את המילים ששרתי. חפשי לך אחרת. האמא התחילה לבכות.

הנשים לא ידעו לברך, אז אמרו, 'תודה לאלוקים, מודים לאלוקים על השפע על הנתינה'. אח"כ כבר ידעתי לברך. נכנס אבא שלי אמר: 'תשמעו נשים, ביתי תברך לכם בסעודה, ברכה תברך לכם'. והן נשקו אותי וצחקו, נ: איך ידעת לברך? אמרתי 'אני שומעת את אבי', שמעתי את אבי וכך זכרתי. נ: מי ברך בארוחה: אבא. נ: הנשים ברכו או לא? ב: לא, הוא בא לברך להן. נ: אם הן ידעו לברך, האם הן יכלו לברך? ב: לא, היו מברכות בשקט, מחמת צניעות. האישה הזו ידעה הכל, ברכת המזון, גם הבת של שמעה ידעה הרבה, שמעו בבית הכנסת, הבית היה ליד בית המדרש, שומעות את הילדים, ועושות כיכרות קטנים לארוחת אחה"צ. הן שמעו תפילות רבות וידעו לומר אותן בעל פה.

נ:בשירה התמנית מה שרים הגברים ומה שרות הנשים? ב: הם שרים מהדיואן - הספר של שלום שבזי. אנחנו מהראש. נ: איך ידעו הנשים לשיר? ב: מהראש. אצל כל התימנים שרים מעצב או שמחה. היו מחברות שירים. שירת הנשים ושירת הגברים לא אותו הדבר, המנגינה שונה, הביטוי שונה.

נ: ספרי לי איך היו עוזרים אחד לשני בתנעם- באירועים. אחת עושה פיתות, אחת לחוח. אם יש מות או חתונה או ברית מילה. ולא חשוב איזה אירוע, יש לו ברית מילה מחר בואו אלינו. האישה הולכת לטחון, מנפה, ובבוקר קמה לעשות בצק, וכולן מכינות ארוחת צהרים לאנשי בית ברית המילה. לכל האנשים. כל אנשי המקום. מכינים לחוח, יום שני בבוקר אחרי הברית עושים זאום, הריש וסאם. הריש: חיטה טחונה גס=גשוש. דומה לבורגול. רוחצים טוב, שמים קצת מלח, וכל זה על האש. עד שהוא מוכן ולא צריך לרתוח יותר. מוסיפים קצת קמח שמלכד אותו. מוסיפים מעט מים, כדי שיהיה  מוכן.  שמים בצלחות. בצלחות אחרות שמים זאום. באחרות סמנה. רוחצים ידיים ואוכלים.  זהו אוכל משביע, אין צורך בארוחת צהרים, אוכל מזין אחלה. אני מכינה לעצמי, אימי לימדה אותי הכל, לפעמים אין לחם. אך תמיד יש קמח, אני עושה מה שאני רוצה.