The groom would come. He and his father and his mother (would) come and bring her something to dress her (in). Yes. And they would read…and take their path and go. And at the girl’s house…yes, he would request (propose to) her. Yes, he (would) bring…he (would) come to her house. They (the family of the groom) would come to their house, the bride’s house. He (would) request (propose to) her and (would) tell her…his mother and his father (would say) “we want your daughter.” She (would) say…he (the bride’s father) would say “I want to ask her.” If she (would) want to take…I mean, (if) she agreed…I mean, okay. If she didn’t agree, it wouldn’t happen. It wouldn’t happen, of course. Before they (would) get married, (one) week (prior), they (would) go and do the ketuba (Jewish marriage contract). But at the wedding, they would also write (sign the ketuba), so that he (would be) unable to leave her. (It was) like a marriage. When he (would) go to request (propose to) her, they (would) write (sign the ketuba). So that he neither he would be able to leave her, nor would she (be able to) leave him. If she (were to) leave him, or he (would) leave her, it (would be) as though he were giving her a get (Jewish divorce). Yes. Like a get.

ז'נט: אני לא אמרו לי כלום, באו להורים שלי האנשים מהסוכנות ואמרו להם: "תעלו לארץ ישראל", וכולם שמחו, נלך לארץ ישראל. מה היא ארץ ישראל? ארץ ישראל של אבותינו אברהם, יצחק, יעקב, של אבותינו, ויש לכם שם דשאים דשאים, עצים, אוכל טוב ופירות, והכול יש לכם שם. ברגע שהיהודים שמעו שכך, כולם עלו, כולם רצו לעלות. אני זוכרת שבאנו באונייה, הביאו אותנו לחיפה, בחיפה ירדנו שם, ושם יש לי תמונה שאני רואה אותה עד עכשיו, אני מדברת ואני רואה אותה, מהי התמונה? איך שירדנו מהאונייה העבירו אותנו בשער העלייה, שער העלייה, היו אחיות אחיות, הייתה להם מכונה פליט, היו עושים לה ככה (תנועה של פמפום), ומשהגיע התור שלנו הגיע הזמן שלנו הייתה איזו אחות שחיתלה את תמר אחותי, אז היא תפסה אותה מהידיים שלה, ואימא תפסה את תמר מהרגליים שלה, ואני הייתי באמצע, באמצע, ורצו לרסס אותה, ואימא ישבה ובכתה ואמרה להם: "מה רוצים מהבת שלי? אין לה שום דבר, עזבו אותה". אני יושבת ובוכה ותופסת את אחותי תמר כאן (מסמנת על המותניים) והוצאתי אותה מהיד של האחות, והאחות הזאת לא הסתפקה, עוד פעם רצתה לרסס אותה, ואבא זיכרונו לברכה הרים את הידיים שלו ככה, לא רוצה להרביץ לה, רק הרים את הידיים שלו ככה להפחיד אותה, ואז הניחה את היד שלה, עזבה אותה, ולקחנו אותה. באנו לארץ, אימא, אנחנו שלושה ילדים באנו, אני ותמר אחותי ואחי הקטן שהגיע בן שישה חודשים, אולי ארבעה חודשים, ואימא נולדו לה כאן אחד עשר ילדים, וגידלה אותנו ונתנה לנו, אפילו שלא היה לה מספיק. לא היה חסר לנו דבר, לימדה אותנו לא להסתכל על אנשים אחרים, מה יש להם, מה אין להם, לימדה אותנו להסתפק במועט, מה שיש לנו נגיד תודה לאל ונודה לו. וככה גדלנו וברוך השם השבח לאל, כל האחים שלי יצאו כולם מלומדים, כולם עובדים נשואים, ויש להם ילדים, הכל בזכות ההורים שלנו, אימא ואבא, לימדו אותנו איך לחיות ושלא נהיה קנאים, קנאים זה קנאים, שלא נקנא, ואם נקנא, רק בדברים טובים, במקצוע, בעבודה, בשום דבר אחר לא. גרנו בצריף, הרצפה היתה חול ים, היו מיטות של הסוכנות והיו [...] , לא היה חשמל, ולא היה גז, ולא היה שום דבר, ואימא הביאה איתה מכונה כדי שתוכל לתפור בגדים, והביאה איתה פתילייה, פתילייה, היו שתי פתיליות (אומרת: פתילייאת), ומאחורי הדלת של הצריף אבא הביא שלושה בלוקים, התחילו לבנות צריפים, הביא שלושה בלוקים עם זרדים, היתה עושה אש ומבשלת לנו. ומים לא היו, פעם ביום פותחים ברז, הרחוב כולו הולך למלא מים. שירותים לא היו, היה הכול בחוץ. עברנו, עברנו, לא היה לנו קל, עברנו.