נולדתי במכנס, ובברית קראו לי: מאיר, אבל במרוקו לא ביטאו מאיר, אמרו מייר. אח"כ נתנו לי שם צרפתי: מישל. כשהלכתי לתלמוד תורה, הייתי בן 4. למדתי שם 4 שנים. כשהייתי בן 8, הלכתי לבי"ס צרפתי. אני זוכר באותו יום שבא מנהל תלמוד תודה, הצביע על תלמידים: אתה, אתה ואתה הולכים לבית ספר. סיימתם תלמוד תודה, עכשיו תלכו לבי"ס צרפתי "אליאנס". שם למדנו רק בצרפתית. בנוסף, פעם בשבוע היה מגיע רב, ומלמד אותנו עברית.

כשעליתי לארץ, המשפחה שלי כבר הייתה כאן, ואני עליתי אחרי כולם. הייתי בפריס, והייתי מגיע פעם פעמיים לבקר. עבדתי בפריס כמדריך בעליית הנוער. טיפלנו בילדים שהיו מעלים אח"כ לישראל. את העלייה שלי עשיתי ב-1950 ובאתי למושב. כשירדתי מהאונייה, פקיד הסוכנות כתב לי בדרכון: שם: מיכאל סבג. שמי בדרכון היה מישל סבג, הוא החליף לי את זה למיכאל.

למדתי 3 שנים בסמינר למורים, ואח"כ עבדתי 3 שנים בקריית שמונה כמורה. חסכתי כך כסף ללימודים באוניברסיטה. לפני האוניברסיטה הלכתי למשרד הפנים ושיניתי את שמי ל: "מיכאל מאיר שגב"- במקום סבג החלפתי לשגב. למדתי באוניברסיטה 3 שנים, ואחר כך עבדתי שנתיים במשרד החינוך.

יש לי בת ושמה ליזט. היא הכירה את בעלה דרך חברים. ברגע בהחליטו להתחתן, התחלתי אני להכין את הנדוניה. הנדוניה אצלנו, זה הלבוש, הבגדים, מצעים שהייתי צריכה לרקום ביד, וכל חפצי הבית. את כל הנדוניה הזאת, היינו מציגים בבית בערב שנקרא: "אס- סורא". תולים את כל הנדוניה הזאת על הקירות, על שולחנות, וכו'', וכל השכנים נכנסים ורואים. זה היה טקס " אמן סורא". בערב אוספים את כל הנדוניה הזאת, ושולחים אותה עם הכלה לבית החתן. הכלה עצמה מרגע זה, הולכת לבית החתן, ונשארת שם. היא באה פעמיים בשבוע לבית הוריה, בימי שני ובימי חמישי כדי לבלות עם משפחתה. יום לפני החתונה היה ערב שנקרא " תסייר", ערב אירוח מפואר לכל המוזמנים, ורק למחרת בערב הייתה החתונה עצמה: "לילת אר-רוחן", שמלה לבנה והכל.